הישרדותה של משפחת בק בוינה, הבירה האוסטרית, לאורך מלחמת העולם השנייה, הייתה פלאית ממש. אבי המשפחה, הרב גצל, התברך מפי רבו הקדוש, האדמו"ר רבי אהרון רוקח מבעלז להישאר בוינה ובירכו בהצלחה רבה. ואמנם, הברכה הוכיחה את עצמה: משפחת בק שרדה את אימי השואה בנסי נסים וכל בניה נותרו בריאים ושלמים.
 
לאחר המלחמה, הובילו התפתחויות שונות את המשפחה – ההורים וחמשת ילדיהם – להגר לפריז, צרפת. לפרנסתם, פתח הרב גצל מסעדה יהודית כשרה למהדרין ב'פלצל' – הרובע היהודי בפריז, אותה ניהל בהצלחה רבה.

יום אחד נכנס אל המסעדה יהודי הדור צורה. הרב גצל הכיר היטב את בני הקהילה החרדית בפריז ומיד זיהה כי מדובר באיש לא מקומי. תווי פניו האציליים הרשימו מאוד. כמו הילת זוהר אפפה עליהן. האיש התנהל בפשטות, אבל כל הליכותיו אמרו מלכות. 'מעניין מי האיש', הרהר הרב בק, אולם לא הרהיב עוז בנפשו לשאול אותו לזהותו. האיש ברר אצלו כמה עניינים הנוגעים לכשרות המזון, אחר הזמין ארוחה רגילה מאוד, סעד את לבו וכמובן שילם.
 
למחרת חזר האיש והזמין אותה ארוחה בדיוק. ביום שלאחר מכן, שוב חזר וביקש את אותו תפריט, וכך במשך כמה ימים. באחת הפעמים, התלוו אל האיש שני יהודים באים בימים, וכל העת הביטו בו בהערצה גלויה, שגבלה ביראת כבוד. הם עקבו בדקדקנות כיצד נוטל את ידיו, כיצד מברך, כיצד אוכל, ממש לא התיקו עיניהם ממנו. עובדה זו סקרנה שבעתיים את בעל המסעדה. אם אנשים מבוגרים מתחקים אחר הליכותיו של איש צעיר מהם, כנראה שמדובר באישיות באמת לא שגרתית. עז היה רצונו של הרב בק לשאול אותם מי האיש, אך לא מצא את העיתוי הנאות לכך.
 
באחד הימים, לאחר שסיים האיש האצילי את סעודתו, ניגש לרב בק והודה לו על האכסניה. "מחר כבר לא אסעד כאן. אני עוזב את העיר".
 
הרב בק המופתע לא הבין על מה יש להודות. "כבודו שילם על ארוחותיו, ומה כאן מקום לאמירת תודה?".
 
השיב האיש: "נאמר בתורה, 'לא תתעב מצרי' – ומסבירים חז"ל, כי הסיבה לכך היא שמצרים היתה לנו אכסניה בשעת הדחק". וכאן התנגן קולו: "אם לארוח שקיבלו אבותינו במצרים קוראים חז"ל אכסניה – קל וחומר שלארוח הנעים שקיבלתי כאן, גם אם תמורת תשלום, ניתן לקרוא אכסניה".
 
ביקש הרב בק לומר גם הוא דבר-תורה וחזר לפני האיש על רעיון מתוך הספר "חתם סופר". תגובתו של האיש היתה, כי מכיר את החיבור "חתם סופר", אך לא זכור לו שרעיון זה מופיע בו.
 
בעל האכסניה התפעל מעצם העובדה שיהודי מסוגל להעיד על עצמו כי מכיר חיבור כמו "חתם סופר" במידה כזו שיכול לטעון מה מופיע ומה לא מופיע בו – למרות שהרב בק היה בטוח כי אכן הקטע מופיע. "אפשר לדעת מה שמכם?", לא עצר בעל האכסניה בעד סקרנותו.
 
"מה זה משנה?", השיב האיש. "פעם נשאל רבי ישראל מרוז'ין לזהותו והוא השיב לבן-שיחו: 'מה זה משנה כעת? בעתיד עוד נתראה – ואז תדע מי אני'. כך גם אנו", סיים האיש, "עוד נתראה – ואז תדע את זהותי".
 
חלפו שנים רבות, והסיפור כמעט נשכח מזכרונו של הרב בק. שמונה-עשרה שנים לאחר מכן, בעת ביקור בניו-יורק, נתקף הרב בק בדלקת ריאות חריפה ואושפז בבית-הרפואה במצב קשה. הרופאים אבדו עצות ומהם שהעזו אף לחרוץ את גורלו.
 
בנו של הרב בק פנה במצוות אביו לכמה מגדולי ישראל בברוקלין וביקשם להעתיר תפילה על האב. ביניהם, היה הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
למחרת הפנייה אל הרבי, נכנס לחדרו של הרב בק רופא שטרם טיפל בו והציע תרופה חדשה. זו התגלתה כמחוללת פלאים, ובתוך כמה ימים השתפר מצבו של הרב בק לבלי הכר. התהליך היה מהיר מאוד, והרב בק הרגיש אסיר-תודה לרופא שהצילו.
 
הוא מצא את הרופא ובא להודות לו. אך הרופא עצר בעדו. "לא לי עליך להודות, אלא לרבי מליובאוויטש ששלח אותי אליך". הרב בק נדהם. הרבי מליובאוויטש הטריח את עצמו לשלוח רופא לאיזשהו יהודי שאינו חסיד שלו, אלא פשוט ביקש את ברכתו! 'אני מוכרח להגיע בעצמי אל הרבי ולהודות לו'.
 
דרך מזכירי הרבי סודרה לרב בק פגישת 'יחידות', וביום ובשעה המיועדים הוא הגיע. כאשר עמד בפתח חדרו של הרבי ומבטי עיניהם נפגשו, אמר לו הרבי: "נו, עכשיו אנחנו מתראים"...
 
ברגע הראשון לא קלט הרב בק את כוונת הרבי. אך פתאום הכה בו ברק הזיכרון: האיש מהמסעדה!
 
"עליי לתקן את עצמי", כמו המשיך הרבי בטבעיות את השיחה מלפני שמונה-עשרה שנים. "בדקתי בכל הדפוסים של הספר 'חתם סופר', ואמנם מצאתי באחת המהדורות הגהה עם תוכן הדברים שחזרת לפניי במסעדה"...