"לָמַדְתִּי לְנַגֵּן בַּשּׁוֹפָר," הֵרִיעַ אִיצִיק בְּחֶדְוָה. "בַּשּׁוֹפָר תּוֹקְעִים," תִּקְּנָה אוֹתוֹ חֶדְוָה הָאָחוֹת, "לֹא מְנַגְּנִים." "טוֹב," הִסְכִּים אִיצִיק, "מַה זֶּה מְשַׁנֶּה?" חֶדְוָה הֵחֵלָּה לְהַרְצוֹת עַל הַשֹּׁנִי, וְאִיצִיק הִתְחָרֵט עַל אֲמִירָתוֹ הַתְּמִימָה. לִקְרַאת עֶרֶב, כַּאֲשֶׁר כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הָיוּ בַּבַּיִת, בִּקֵּשׁ אִיצִיק מֵאַבָּא אֶת הַשּׁוֹפָר שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם כֵּיצַד הוּא תּוֹקֵעַ. חֶדְוָה מִהֲרָה לָשִׁים אַטְמֵי אָזְנַיִם, וְהַמִּשְׁפָּחָה עָבְרָה לְדֹם.