ט"ו באב, חג של אהבה, זה זמן טוב להצצה קטנה על אהבה וזוגיות יהודית.

בזוהר הקדוש, ספר היסוד של הקבלה, כתוב: (תרגום מארמית)

זיווג של זכר ונקבה נקרא "אחד" . . משום שזכר בלא נקבה נקרא "חצי גוף", והחצי אינו אחד. וכאשר מתחברים שני החצאים כאחד, נעשים גוף אחד, ואז נקרא "אחד".

וזה אומר, שבעל ואישה הם נשמה אחת, שחצאיה התלבשו בשני גופים. כל גוף מכיל חצי נשמה. רק כשמתחברים בברית הנישואין - הם מהווים נשמה מושלמת. מאז הלידה, במשך שנים ארוכות, חלקי הנשמה נפרדים ורחוקים זה מזה, נמצאים בבתים שונים, ואפילו במדינות שונות. בבא הזמן המתאים מוצאים האיש והאישה זה את זו ושני חלקי הנשמה יתאחדו.

אז יוצא, שבקשר בין איש לאישה ישנם שני רבדים:

הקשר החיצוני, הגשמי: ניהול חיים משותפים תחת קורת גג אחת עם כל הקשור בזה. ובמישור האחר, קשר פנימי רוחני של הנשמה, הוויה רוחנית אחת, נשמה אחת.

קיים פער בין שני הרבדים האלה:

בקשר הגופני, החיצוני - אפילו אם בני הזוג יצליחו לחיות בהרמוניה ובאהבה הכי גדולה, הם נשארים שני אנשים בעלי גוף נפרד, שכל, רגשות, אלא שהם מקיימים קשר וקרבה הדוקים.

אבל בנשמה זה סיפור אחר לגמרי.

ברובד הזה המהות והאיכות הן אחרות, כי מדובר במציאות אחת, נשמה אחת.

מודעות לרובד הזה היא דרך בטוחה לחיים של אהבה.

נישואין, שמבוססים רק על הקשר הגופני והתועלת הגשמית, שמפיקים ממנה (מסתדרים יפה, נוח להם לחיות ביחד), עלול להביא לשובע מסוים, למחשבות, שיתכן לנהל את החיים אחרת, באופן עצמאי ומשוחרר.

אם יש מודעות שבן הזוג הוא חלק ממני, משלים את מהותי, זה נותן כוון אחר לגמרי, לא של קח ותן, אלא של אחדות אמיתית, בית אחד, נשמה אחת.