בחור, שא נא עיניך  וראה..." קוראת אליו המשנה (תענית כ,ו,ב) ואילו אליה פונה המשנה לצאת ולראות "צאינה וראינה בנות ירושלים..."

מבטיו המתנשאים מתוך הבחנה של עולם שקוע וההשקף שלה החורג  לו מגבהים אסטרונטים, נשגבים מידי מתפיסה מציאותית של העולם  הריאלי, נפגשים בתוך מערכת של נשואין...

והם צועדים לקראת הנשואין ברקע של ט"ו  באב בעת בו חדלו מתי המדבר  להספות והם מלאי תקווה ובטחון שאיש מביניהם  אינו נושא את הפגמים מהעבר והכל סלוח ומחול להם, והירח המשתקף להם במילואו, שח להם כי יד החסד והחנינה שולטת בעולם ואין כל עןצמה להקפדה ודינים ביום זה. (ולכן נקבעו רוב המועדים בט"ו בחודש, בעת שהלבנה מתגלמת בכל הדרה וגאונה) והם בונים את ביתם מתוך תנועה של מחול (בנות ישראל חלות בכרמים) כשהמוטיב היא  נסיגה  אחורנית כבמחול ע"מ שהיא תביא אחריה דבקות הרוקדים.

תנועת הנסיגה שבמחול היא סמל לענווה ורתיעה לאות כבוד וכניעה והותרה של חלל לזולת, והיא מעוררת מאווים וכמיהה להתחברות.

מחול זה שאין לו תחילה וסוף מוביל אל אותו עונג אין סופי שגם הוא נטול קצבה וממדים של גבול...

המחול הזה משתקף בעטרת שמקשטת את ראש  המלך אם שלמה, והוא מסמל את החופה האופפת ומחברת שני אינדיבידואלים מנוגדים זה לזו (ביום חופתם) בשלמות שכזו, שהמלך שלמה (שלמות) הוא הסמל המאפיין התחברות זו והיא ממשיכה ממעל אור אלוקי הנוסך את הזריחה על פניו של החתן הצוהלות. (מצהלות)

והמשנה  קוראת לבנות ירושלים להתבונן  במלך שלמה, בעטרה שעיטרה אותו אימו ביום חתונתו והאם הזו מסמלת את אור הבינה (אם) הנמשך אליהם, חופף ומגן ומחבר  בינותם בשל היותו נעלה ונשגב ממעמדם.

ורק מי שיודע להשכין שלום בנבכי נפשו, יביא את השלום לסביבתו וידע לתמזג במנגדיו...

ההתמזגות  בכח מנגד עוד מאדירה את כוחותיו הוא ואת משאבי נפשו ותחילתה היא בעת הנישואין!

היא מתבוננת מתוך עולם של רגש סוער, המתנשא וחולש ע"פ אותם רבדים של מציאות, אך הם ספוגים עומק ותבונה החושפת ופוערת גורמים מסווים ומעלימים והוא פוסחת עליהם באופן של "מחתכילה אריבער" ואילו הוא מתבונן מתוך השקף של מח שקול ומאוזן, אך נטול אנרגיה יצירתית ליזום, לבצע כי מוחו מבצר נגדו מחסומים...

המלך שלמה מסמל את ההרמוניה שבין המח (הגבר) והלב (האישה) וההתמזגות הזו מאדירה את השניים ובונה אותם לגוף אחיד, מעוצב ועשיר  לאין ערוך ביחס לעבר האינדיבידואלי  של כל יחיד מביניהם.

ולכן  הן מצהירות על יופין כעל ערך  קובע וגורלי, כי הוא מבטא הרמוניה  והתמזגות בין יופי התואר, שהוא התמזגות  סימטרית של אברי הפנים, ועם זאת  קיים יופי המראה, המורה על התמזגות נאה של אורות וזריחה בפנים, וההתמזגות של יופי התואר ויופי המראה, הם המביאים את שיא התפארת.
תואר  הפנים, מסמל רגש (אישה) כשהוא ממוזג מבלי שקיימת בו חריגה צורמת של רגש קצוני...

יופי המראה מורה על זריחה של מוחין (גבר) המתמשכת אל הרגש ושולטת בו, וההתמזגות הזו היא סמל לפאר. (גשמי המשקף את היופי הנצחי)
רק  ברקע של תשלובת זה יוכל הוא לבנות בית שהתשתית המאוזנת שלו מזמינה את הרגש שלו להתבטא ולחיות..

לכן נקראה חווה כן ולא חיה, כי הגבר בהיותו לבדו אינו יכול לבוא למצב של זרימה והתבטאות, היות והמוח המאופק שבו קר הוא ונודם  אך הרגש שלה מפשיר את הכפור שלו ומזרים אותו ומביא לו התבטאות (לחוות דעת) וההחוויה הזו מפיחה בו חיות .(חווה)

לכן אהב יעקוב, שמידתו היא תפארת את רחל שנחונה ביופי התואר ויופי המראה, כי הן סמלו תשתית של שליטת המוח (יופי המראה) על הרגש (יופי התואר) ואלו הביאו את קול יעקוב להתמשכות והתבטאות.

(לאה  שסמלה את עולם המחשבה הלאתה  וייגעה (לאה) אותו אך הוא נשא  אותה לאישה היות ולפרקים גם הלב (יעקוב) מושל במוח (לאה) וממשיך ומעניק לו חומר למחשבה....

והיופי הזה נמשך לאישה בתור חוט של חסד וקו של חן בהיותה מחוברת לעוה"ז יתרה על בעלה, ולכן היא חננית ונאה ממנו אך ממקור הארה הזו המרומם ממקור המשכת ההארה אליו, נמשכת הברכה לבית.

וכשהבעל מכבד אותה, הוא, למעשה, מתנשא למקור ההארה שלה, לאותה רמה החולשת מעליו והוא ממשיך אור זה למטה שיהפך ברכה גשמית ושלא יתקע באטמספרות העליונות בתור כח ופוטנציאל רוחני...

ואכן, בשל היות הגבר נמשך מרמות גובה נמוכות משלה תנופת הגובה שלו אינה אדירה כ"כ וההמשכה שלו עשויה להיתקע ואולם בהתנשאו אל רמתה שלה, בעודו מחבב ומוקיר אותה, אזי תהיה התנופה הזו מושכת וסוחפת מבלי מעצורים עד המטה הגשמי והאור יהפך לרווח כלכלי ואור ושפע ממשיים... מוחשיים.

היופי הזה מעורר אותו להיות המשפיע והממשיך  ולכן הן קוראות "אין האישה אלא  ליופי"

והיא  נקראת "כלה" נאה וחסודה היות והיא כוללת (כלה) בקרבה וממזגת את כל התכונות  המשוות לה את הפאר הזה  והתכללות (כלה) זו מאפשרת לה להיות בחינת המקבל  הבנוי מכל ערך וערך שהוא ממשיך  אליה, היות ולולא היותה מורכבת מאלו, לא היתה ראויה להיות בחינת המקבל ולא היו נספגים בה המשכותיו ותחת זאת היו היו נידחות ממנה והלאה...

ואולם המלך שלמה קורא "שקר החן והבל היופי" היות וההארה הזו הנמשכת אליה בשל  היותה מתפקדת בתור האישה, מתבטלת מול האור שבמאור אותו ממשיכה אישה יראת ה' שאין מבטה נסגר בתוך אשנב של יופי, עושר או יחוס, אך זהו השקף החולש עליהם ומתנשא במאוויים להתדבקות באלוקים ומתוך כך לבנות את הבית היהודי על יסודות מוארים בעצם.

כן, אישה יראת ה' זו היא עשירה, והעושר הזה מרחיב את דעתו של האדם ומקנה לו רוגע ושקט נפשי, (ולכן מצהירות על כך החלות במחול העשירות) והיא גם מיוחסת ומלומדת בשיטות החינוך וההדרכה הנאורות שהורישו לה במסורת סביה הקדושים, אליהם היא מתייחסת... (ולכן מהווה היחוס פונקציה עקרונית בנושא הנישואין) והיא יפה מאוד, (וכן מצהירות היפות שאין האישה אלא ליופי, שהרי לולא חן זה, כיצד היה הוא משתוקק להיות לה משפיע??)

ובכל  זאת, אין תכונות אלו כובשות אותה כלל באותה מכמורת של צימצום ומבט צר...ומתוך המרחב הזה היא רואה את העיקר בעליונים...

וע"כ  היא קוראת: "קח את מקחך לשם שמים..."

והוא נושא עיניו השמימה ומחחנן בתפילתו שיכוון אל המיועדת שלו משמים.