מצוות "התרת נדרים" שבפרשתינו, אינה חלק מסוגיית הנישואין והגאולה, אבל בתורת הרבי למדים ממנה ב"בנין אב" את מהות קשר האירוסין והנישואין בין בעל ואשה ובין הקב"ה ובני-ישראל.

כה קובעת ההלכה:

בעל יכול להפר נדרי אשתו, כדברי התורה: "אשה כי תדור נדר .. אם ביום שמוע אישה יניא אותה - והפר את נדרה גו'". ההפרה היא רק לנדרים שהיא נדרה מהנישואין ולא לנדרים שנדרה לפני הנישואין, ש"אין הבעל מיפר בקודמין", הוא אינו יכול להפר ולבטל נדרים שהיא נדרה לפני הנישואין, כשעוד לא היה קשר ביניהם.

הדברים אמורים רק על בני זוג "נשואין", אבל בני זוג "ארוסין" הרי הארוס יכול להפר גם נדרים שארוסתו נדרה לפני אירוסיהם - "ארוס מיפר בקודמין", כלומר גם מה שארוסתו נדרה ברווקותה, "קודם האירוסין", הארוס יכול להפר.

אירוסין ונישואין הם שני מרכיבים הנעשים כיום בבת-אחת בחתונה: אירוסין בנתינת הטבעת מהחתן לכלה, ונישואין ב"חופה" וב"חדר ייחוד" ששניהם נכנסים לתוכו בחתונה.

בעבר, בימי חכמי התלמוד, שני אלו - אירוסין ונישואין - נעשו בנפרד ובזמנים שונים: תחילה נערכו רק אירוסין, בהם החתן ענד טבעת לארוסתו והיא נאסרה להתחתן עם אחרים, אך מיד אחר הטקס הכלה והחתן שבו לבית הוריהם למספר חודשים (עד שנה), בהם החתן בנה בית כו', ואז נערכו הנישואין ובני הזוג החלו לחיות בצוותא לבנות משפחה, ככל זוג נשוי.

כלומר הקשר הזוגי באירוסין פחות מהקשר בנישואין:

אירוסין הם מעין "חצי נישואין", שאמנם האשה נעשית "אשת איש" והיא אסורה להתחתן עם אחרים, אבל היא עדיין לא חיה עם חתנה-ארוסה, נישואין הם שלימות הקשר והחיבור בין בעל ואשה.

אם-כן צריך להבין: איך יתכן שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו הקודמים ובעל אינו יכול להפר נדרי אשתו מלפני האירוסין והנישואין? האם יכול להיות שהקשר בין ארוס לארוסתו חזק מהקשר בין בעל נשוי לאשתו?

קשר גופני וקשר נשמתי

תחילה נדון בקשר הזוגי ב"תא המשפחתי":

בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שהקשר בין בעל ואשה כפול: בגוף - חיי משפחה משותפים בבית אחד. בנשמה - הכוחות הרוחניים של בעל ואשה מחברים ל"נשמה אחת".

הקשר הנשמתי שונה לחלוטין מהקשר הגופני, לא רק בשל היותו הרבה יותר פנימי וקבוע מהקשר הגופני, אלא גם בשל אופיו המיוחד: הקשר הגופני מחבר בין שני גופים שלמים לעשיית שותפות לבניית בית אחד, אבל בקשר הנשמתי מחברים בין שני חצאי נשמה אחת שנפרדו, שעתה בחתונה שבים שני החצאים להתאחד למציאות אחת כבתחילה!

כי, מגלה הזוהר הקדוש, גבר ואשה הם "פלג גופא", לכל אחד מהם יש רק חצי נשמה, של אותה נשמה אחת, אלא שלפני החתונה שני חצאי הנשמה היו מחולקים ומנותקים ביניהם, חצי בזכר וחצי בנקבה, ובחתונה התחברו והתאחדו שני החצאים לאחד.

בדברים אלו חידוש עצום ומופלא על הכוח העצום של "הבית היהודי":

אלה לא שתי נשמות שונות מתחברות בנישואין, ולא שני חצאי נשמה שונים המתחברים בנישואין; אלא שבמקור ובשורש הנשמות בעולם העליון, בעל ואשה הם "מציאות אחת" "הוויה רוחנית אחת" - נשמה אחת, ולפני ירידתם לעולם הזה, נשמתם נחצתה לשניים, חצי ירדה בגוף הזכר וחצי בגוף הנקבה, ובחתונה שבים שני החצאים להתחבר לאחד.

לכן חיבור הנשמתי בין בעל לאשה הוא החיבור המושלם ביותר: אין זה כמו קשר גופני, ששני גופים ומציאויות שונות מתחברות ודבקות זה בזה, אלא חיבור שני חצאים שהיו חסרים את חציים השני ובחתונה הם התחברו והתאחדו למציאות אחת מושלמת.

מכאן למדים, אומר הרבי, חידוש עצום אך מתבקש מאליו:

קשר בין בעל ואשה החל עוד הרבה לפני החתונה והנישואין, מעצם לידתם והוויתם שני חצאים מנשמה אחת - יש קשר ביניהם, אך קשר זה "סמוי" ובלתי ניכר ונרגש, ובחתונה הקשר מתגלה לעיני כל.

אירוסין ונישואין - הנשמה והגוף

שני חיבורי "הבית היהודי" בין בעל לאשה - בגוף הגשמי ובנשמה הרוחנית - מתבצעים בשתי הפעולות הנעשות בחתונה האירוסין ונישואין:

באירוסין מתחברות הנשמות למציאות אחת [לכן מצוות אירוסין אינה בשום קשר גופני, אלא רק בנתינת טבעת, אמירת ברכות וכו']. בנישואין מתחיל הקשר הגשמי גופני,  לחיות בבית אחד ובמשפחה אחת.

אירוסין קודמים לנישואין, כלומר מקדימים את הקשר הנשמתי לקשר הגופני, משום שבעולמנו הגשמי, שהגוף והמציאות הגשמית ניכרים ומשפיעים מאוד, עלול להיווצר מצב שהם יעלימו ויטשטשו את הקשר הרוחני-נשמתי, לכן מקדימים ליצור את הקשר הנשמתי, באירוסין, ורק אז כשהחיבור הרוחני מתקיים במלוא עוזו, מגיע השלב ליצור את החיבור הגשמי גופני בנישואין.

יתירה מזו: במובן מסויים הקשר הנשמתי בולט יותר בשלב הראשוני, שלב האירוסין, מבשלב השני, שלב הנישואין - מדוע?

במהלך חיי הנישואין כשהקשר הגשמי קיים במלוא עוזו, מגורים בבית אחד, עניני אישות וכדומה, לעיתים קשה להכיר בקיומו של הקשר הרוחני-נשמתי שכן חשים בקשר הגשמי; אך בתקופת האירוסין כשהקשר הגופני אינו קיים כלל ועיקר, אם-כן בַמֶה הם קשורים זה לזו? אך ורק בקשר הרוחני נשמתי. ממילא קשר רוחני זה בולט הרבה יותר.

קשר נשמתי לפני הנישואין

עתה נשוב לדון בהתרת הבעל את נדרי האשה:

בעל ואשה הם "תא משפחתי אחד", וכיוון שכך לא יכול צד אחד בתא המשפחתי, האשה, ליטול על עצמו חובות ונדרים ללא הסכמת הצד השני של אותו תא משפחתי, הבעל.

הסבר זה קיים רק בנדרים וחובות שהאשה נוטלת מעת החתונה ואילך ולא על נדרים וחובות שנטלה על עצמה ברווקותה, לפני החתונה, כשעדיין לא היתה מחוברת לתא המשפחתי.

אך לפי ההסבר הקבלי-חסידי שבעל ואשה הם מציאות אחת מעצם הוויתם והולדתם, לשניהם חצי נשמה אחת, מובן איך יכול ארוס להפר נדרי ארוסתו שנדרה ברווקותה, לפני האירוסין, כי גם אז, בשלב ההוא היה ביניהם זיקה פנימית, בהיותם בעלי שורש רוחני אחד - נשמה אחת.

אך זאת רק בשלב האירוסין כשהקשר הנשמתי יותר בולט וניכר, ולא בשלב הנישואין כשהקשר הנשמתי מוסתר ואינו גלוי כבשלב האירוסין. לכן רק ארוס יכול להפר נדרי ארוסתו ולא בעל נשוי.

אירוסי ונישואי הקב"ה וישראל

גם בקשר בין הקב"ה וישראל שני מימדים - קשר רוחני של אירוסין וקשר גשמי של נישואין:

השלב הראשוני הוא הקשר הרוחני: כשהקשר קיים בנשמה הקדושה שבקרבו של כל יהודי שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", חלק מהבורא, שם קיים קשר עמוק של אהבה אדירה ועצומה להקב"ה. בשלב זה עדיין הגוף הגשמי ורצונותיו ותאוותיו, אינם חשים ומרגישים את הקשר העמוק להקב"ה. זה שלב האירוסין של הקב"ה וישראל.

השלב השני והמושלם כשהקשר הוא גם במימד הגשמי: לא רק בבחינות העליונות שביהודי, בנשמתו, אלא גם גופו הגשמי וענינו הגשמיים דבקים באחדות מלאה ומוחלטת בבורא. זה שלב הנישואין של הקב"ה וישראל.

השלימות בימות המשיח

שלימות הנישואין בין הקב"ה לישראל יהיה בימות המשיח, כדברי המדרש "העולם הזה - אירוסין ולימות המשיח - נישואין" (שמו"ר, טו), שבימות המשיח הקשר בין היהודי לבורא יהיה כפול גם גשמי וגם רוחני, גם אירוסין וגם נישואין.

בימות המשיח יהיה גילוי וקירבה פנימי וגלוי בין היהודי להקב"ה, היהודי יהיה מלא וחדור בכל תחושת הקדושה של התורה והמצוות, כמו שכתוב "וראו כל בשר יחדיו יחדיו כי פי ה' דיבר", וכל הדברים המעלימים ומסתירים את גילוי קדושת ה' בגשמיות ייעלמו, ככתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ואז יהיה איחוד חיצוני ופנימי בין הקב"ה לישראל. ויהי רצון שנזכה לגאולה שלימה, בקרוב ממ"ש.