האירוע הבא יישמע מוזר, מיסטי משהו: קבוצת אנשים הותקפה במדבר על-ידי להקת נחשים ארסיים. חלקם מתו מיד וחלקם ניצלו באורח-פלא: ראש הקבוצה הציב על כלונס פסל נחש והורה למוכשים להביט בו – והארס שבדמם התפוגג והתנדף. 

עד כמה שמעשה-נסים זה נשמע דמיוני, הוא אמתי בהחלט ומתועד במקור המהימן ביותר בעולם – התורה: בפרשת-השבוע (חוקת) מסופר כי בני-ישראל דיברו סרה בקדוש-ברוך-הוא ובמשה רבנו – ונענשו משמים: מאי-שם צצו נחשים והכישו אותם, חלקם למוות. משה רבנו, הרועה הנאמן, התעלה (כרגיל) על העלבון שהוטח בו והעתיר בעד העם תפילה – והקדוש-ברוך-הוא התרצה. הוא הורה לו לשים במקום גבוה דמות נחש, כדי שהמוכשים יביטו בה ויירפאו.
 
מה היה הרעיון בטקס ה"מיסטי" הזה? מסבירים חז"ל, כי דמות הנחש גרמה לאנשים להביט אל על, כלפי השמים, ולשוב ולהתחבר אל מי ששלח את הנחשים – הקדוש-ברוך-הוא ואל משה עבדו. וזה מה שהביא להם רפואה.
 
***
 
אילו נרוקן את האקט ה"נחשי" ממשמעותו – אכן אין מוזר ממנו ואין בינו ובין יהדות מאומה. אבל המשמעות משנה את כל העניין והופכת אותו למשהו שיש בו את  הציר המרכזי של היהדות הצרופה – התחברות אל הקדוש-ברוך-הוא.
 
וכך הם פני הדברים ברוב מצוות ומנהגי ישראל: המעשים כשלעצמם עשויים להיתפס מוזרים מאין כמוהם. אך המשמעות שלהם, שבצורה ישירה או עקיפה מגיעה תמיד לאותה נקודה – חיזוק הקשר בינינו לבין הבורא – מעמידה אותנו על ההיבט היהודי שבהם.
 
ניקח לדוגמה את המנהג העתיק, לתחוב פתקי בקשה בסדקי "הכותל המערבי": אף אחד מאלו שתוחבים לא מאמין כי האבנים קוראות את רחשי הלב המובעים על הפתקאות שביניהן. זו דרך מקובלת מדורי-דורות לפנות באמצעות האבנים, כביכול, לקדוש-ברוך-הוא – למרות שלאף אחד אין ספק כי הוא לא זקוק לפתק כדי לדעת את רחשי לבנו. הפתקים פשוט גורמים לכותביהם מין תחושת ממשות בקשר עם אלוקים – וזה העיקר. עיקר שמאיר באור אחר את כל האקט ה"מיסטי" שבתחיבה, או בכל אקט יהודי שהוא.
 
***
 
כך גם הם פני הדברים במנהג דומה, קדום במקורו, שבתקופה האחרונה נהייתה לו עדנה: לפתוח בעת התלבטות ספר-קודש ולנהוג בהתאם למשמעותן של המילים המזדקרות ראשונה לעין. בעשרות השנים האחרונות מוכר המנהג בעיקר עם ספרי המכתבים של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, המוכרים בשמם "איגרות-קודש". תוחבים אל תוכם בקשות ושאלות, ובעמודים הנפתחים מוצאים התייחסות לתוכן הפנייה.
 
אף אחד לא חושב שעמודי הספר קוראים את המכתבים שמונחים ביניהם. זוהי דרך של התקשרות לעבדו הנאמן של הקדוש-ברוך-הוא, מתוך אמונה כי הוא זה שמכוון את הפונה לפתוח בדיוק בעמוד בו מצפה תשובתו אליו.
 
את ההיבט היהודי – ההתקשרות לקדוש-ברוך-הוא – שבמנהג זה, יוכיח יותר מכול ההיקף האדיר של התחזקות בשמירת המצוות בקרב רבבות יהודים, בעקבות התשובות המופלאות המתקבלות להם.  וההתקשרות הזו – היא העיקר.