פרשת שמות פותחת במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". התורה משתמשת בלשון הווה ('הבאים'), ולא כותבת "אשר באו" בלשון עבר, למרות שהיה זה זמן רב לאחר ביאת יעקב ובניו למצרים. מסבירים על כך חז"ל, כי כל זמן שיוסף היה חי לא החל השעבוד ובני ישראל לא הרגישו מה הפירוש לחיות במצרים. עם התחלת השעבוד (המסופר בפרשה), הרגישו בני ישראל כאילו כעת הגיעו למצרים, ולכן נאמר כאן 'הבאים' בלשון הווה.
 
יעקב ויוסף חיו במצרים, אך לא היו משועבדים לה כלל ועיקר. יעקב ישב כל העת והגה בתורה באין מפריע ויוסף שלט ללא מיצרים בכל ארץ מצרים. היכולת הזו לחיות בארץ זרה מבלי להשתעבד לה – היא מצב נפשי שבעצם קיים בתוך-תוכו של כל יהודי. יעקב ויוסף העבירו את תכונת ההתעלות הזו בירושה לכל עם ישראל.
 
מסיבה זו, תמיד הרגישו בני ישראל כאילו רק כעת הם 'באים מצרימה'. אף פעם לא הפנימו את המהות הגלותית ובכל יום היא נדמתה להם כתופעה זרה, שלא שייכת אליהם.  לכן כאשר משה רבינו הטיל ספק אם בני-ישראל יאמינו לבשורת הגאולה שבפיו – השיבו הקדוש-ברוך-הוא, כי בוודאי יאמינו לו, משום שבעצם מעולם לא התחברו עם חיי הגלות.
 
כך היה במצרים וכך גם בכל הגלויות. גלות היא המצב הכי לא טבעי ליהודי. בכל יום שיהודי מתעורר ומוצא את עצמו עדיין בגלות, עליו להתייחס לכך כאל הדבר הכי לא הגיוני ולפתח ציפייה מחודשת להשתחרר כבר מזה ולעבור תכף ומיד אל החיים בגאולה השלמה.
 
(התוועדויות תשנ"א חלק שני עמוד 133)