הקרבת הקרבנות היא קבוצת מצוות גדולה מאוד (למעלה ממאה!), שבזמן הגלות אין אפשרות לקיימן כפשוטן. כאשר מתאר הרמב"ם את תהליך התגלות המשיח, הוא מדגיש את הקרבת הקרבנות כאחת הפעולות המרכזיות שתתחדשנה: "המלך המשיח עתיד לעמוד... מקריבין קרבנות".
 
לאמתו של דבר, יש ממד של הקרבת קרבנות גם בזמן הגלות: ישנה קריאה ולימוד של פרשיות הקרבנות מהתורה שבכתב ודיניהם מהתורה שבעל פה, וכן אמירת התפילות – שהנן כנגד קרבנות. ישנה גם הקרבת קרבן ברמה רעיונית: האדם נדרש לקחת את ה'בהמה' שבקרבו, את נפשו הבהמית, שמטבעה מחוברת להנאות גשמיות כאכילה ושתייה, לדאוג שלא יהיו בה 'מומים' – מחשבות, דיבורים ומעשים פגומים, ו'להקריב' – לקרב אותה לקדוש-ברוך-הוא, על-ידי שתבער בה אש של אהבה אליו.
 
האש שבערה – ושתבער – על המזבח בבית-המקדש היא אש של קדושה ובחלקה גם מגיעה בנס מהשמיים. כאשר הבהמה עולה על המזבח היא בעצם מתמזגת בתוך להבות הקדושה השמימיות. וכך גם בהקרבת ה'בהמה' שבנו: יש להעלותה ולמזגה בתוך בערת האש של אהבת הנפש האלוקית שבנו לקדוש-ברוך-הוא.
 
יש לזכור כי האש שבבית-המקדש רק בחלקה מגיעה מהשמיים, וישנה מצווה גם להבעיר אש גשמית. וכך גם בנפש, אין להסתפק באש האהבה שאנו מקבלים מלמעלה, אלא צריך גם להבעיר אש בצורה עצמאית – על-ידי התבוננות בגדולת הבורא.
 
בבית-המקדש מקריבים קרבנות במשך היום. בלילה לא שוחטים קרבנות חדשים, אולם ממשיכים להעלות על המזבח איברים וחלבים של קרבנות שנשחטו במשך היום. עובדה זו רומזת לכך, שגם בתקופת הגלות החשוכה כלילה, יש לנו זיקה להקרבת הקרבנות – זיקה רוחנית, במישור הנפשי ובתחומי הלימוד והתפילה – ועל הזיקה הזו עלינו לשמור, כמו הקטר החלבים והאיברים – כל הלילה.
 
זו הדרך שנגיע תכף ומיד לאור הבוקר, וכמו שנאמר: "אז ייבקע כשחר אורך" (ישעיה נח, ח) – זמן הגאולה, בו גם ה"לילה – כיום יאיר".
 
מקורות: תלמוד בבלי יומא כא, ב. ספר הבהיר סימן מו (קט). רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות  פרק ד הלכה א, וב.  הלכות מלכים פרק יא הלכה א. ליקוטי תורה ויקרא דיבור המתחיל "אדם כי יקריב". קונטרס לימוד החסידות פרק יב.  שיחת הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שבת פרשת בחוקותיי תשמ"ט. ליקוטי שיחות כרך א עמוד 205.