עיניים מהפנטות
היה זה בארצות-הברית של שנות השישים, בתקופה שצמחה תנועת ההיפים המפורסמת. צעירים, ברובם בני-טובים ואינטליגנטים, מרדו בכל המוסכמות החברתיות הממוסדות וניסו לתת לעצמם ביטוי יצירתי.
ירוחם היה אחד מתוך הרבים שהתלהבו מסגנון החיים המרדני. ירוחם היה מנותק לחלוטין מכל שמץ ופירור של יהדות. החסך בתוכן ובמשמעות לחייו הוא שגרם לו לבעוט בשגרה האפרורית ולצאת לחפש את עצמו. ירוחם התחבר לחבורה תוהה ששוטטה על-פני ארצות-הברית לאורכה ולרוחבה, ללא כיוון ומטרה מוגדרת.
באותם ימים החלה להתגבש בארצות-הברית קבוצה שהחליטה ללכת לחיות ביערות, בחיק הטבע. בני הקבוצה המציאו לעצמם חוקים ופולחני-דת שונים ומשונים, שרובם נשאבו ממקורות נוצריים. הם בפירוש לא הגדירו את עצמם נוצרים, אבל הנצרות הייתה הסגנון הקרוב ביותר למה שהם היו.
הסגנון הפולחני משך את ירוחם והוא נטש לטובתו את חיי השיטוט. באותו שלב היה ירוחם נשוי, ואשתו הלכה שבי אחריו, אל חיק הטבע. בני-הזוג התערו היטב בחיי הכת ונטלו חלק פעיל בכל טקסי הדת הפולחניים שלה.
בין חוקי הכת היה כלל, כי לאחר תקופה קבועה מראש של מגורים בקרב קהיליית החברים והשתתפות מעשית בכל הפולחנים, עובר החבר טקס מיוחד של המרת דת ובכך מתקבל סופית אל הכת. ירוחם ואשתו עמדו לסיים את התקופה הזו וכבר נקבע להם תאריך לטקס ההמרה.
בנקודה זו החל ירוחם להסס ולהתלבט. הוא אמנם נהנה מחברותו בכת והרגיש מיצוי עצמי וסיפוק נפשי אדיר מכל הטקסים למיניהם, אבל משום-מה הרתיע אותו קצת טקס המרת הדת. לא, לא השתייכותו לדת היהודית, עליה ידע במעומעם, היא שהטרידה אותו. פשוט, הטקס עצמו נראה לו מפחיד ומשונה מעט. הוא העדיף לתת לזמן שנותר עד לתאריך המיועד לעשות את שלו. אולי יתחולל מפנה בתחושותיו.
הגיע היום המיועד. דווקא באותו יום קריטי וגורלי בו עמדו בני הזוג לעבור את טקס ההמרה, עלה בגורלו של ירוחם להיות "תורן הפולחנים". במסגרת תפקידו היה עליו להעלות אש במזבח מיוחד, לצד צרכי פולחן נוספים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שעלה בגורלו להעלות אש במזבח. מעולם, אף לא פעם אחת נתקל בקשיים כלשהם בהבערת האש. אך באותו יום זה קרה. כאילו יד נעלמה מנעה ממנו את ההצתה. כל ניסיונותיו להדליק אש עלו בתוהו. בלית-ברירה השיג ירוחם מאי-שם ערמה גדולה של עיתונים, אותם קיווה להצליח להצית ועמם להבעיר אש על המזבח.
העיתונים החלו להישרף בזה אחר זה. עיניו של ירוחם נמשכו לאחד מגזירי העיתונים, ממנו ניבטה אליו תמונה של יהודי, עטור זקן שיבה, בעל הדרת פנים נשגבה. עיניו החודרות של האיש שבתמונה כמו ננעצו בלבו, פילחו את ישותו והחרידו את כליותיו.
ירוחם היה מהופנט לעיני האיש, מבלי שיבין מדוע. הוא היה מוכן להישבע כי מעודו לא ראה את האיש שבתמונה. הוא המשיך לאחוז בעיתון מבלי לנוע, בעודו חש כי עיניו של הזקן כמו מתחננות ומבקשות ממנו לסגת מן הצעד הנורא אותו עמד לעשות. הן כאילו אמרו: עצור! ברח מכאן!
ירוחם המשיך לעמוד ללא זיע, כאילו אחז בו שיתוק. זה לקח לא יותר מכמה שברירי שנייה, אבל לו זה נדמה כנצח. נצח שחולל בנפשו תפנית בלתי נשלטת. זהו, אמר ירוחם לעצמו, אני עוזב! הוא לא ידע להסביר לעצמו על סמך מה החליט כי עיניו של הזקן בתמונה זועקות אליו לסגת, אבל הוא היה בטוח במאת האחוזים כי כך אכן הן זועקות.
בצעד חד, נסוג ירוחם מן המזבח ונטשו מיותם. הוא התרחק מעט מחברי הכת, שהביטו עליו בתימהון. אף אחד מהם לא הצליח לפענח את המתחולל בנפשו. עמוק בסבך היער, התעשת ירוחם וקצת חזר לעצמו. הוא התיישב והביט בעיתון שעדיין אחז בידיו. היה זה עיתון מקומי של העיר "אמהורסט" הסמוכה. מתחת לתמונה נכתב שזהו דיוקנו של הרבי מליובאוויטש, והתמונה הופיעה במסגרת מודעה שפרסם "בית חב"ד" המקומי.
"על חב"ד לא שמעתי מעודי", סיפר ירוחם לאחר מכן. "רק העיניים שבתמונה נתנו לי דחף נפשי עצום ליצור קשר מידי עם בית חב"ד שכתובתו הודפסה בתחתית המודעה. בבית חב"ד פגש את הרב דערן, שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הרב דערן פתח לירוחם ולרעייתו צוהר לאורח החיים היהודי, אורח החיים הטבעי האמיתי שלהם, אותו לא הכירו מעודם.
דרכם "הביתה" של בני הזוג לא הייתה קלה, אך הם ידעו שהם עושים את הדבר הנכון. כיום, ברוך השם, ירוחם ורעייתו שומרי מצוות, חסידי חב"ד.
אולי יעניין אותך גם
אנחנו חושבים שהתכנים הבאים עשויים לעניין אותך
