התורה מתארת כי בשעה שנגלה הקדוש-ברוך-הוא לפני משה רבינו וקרא לפניו את י"ג מידות הרחמים – מיד "וימהר משה וייקוד ארצה וישתחו".
המילה "וימהר" מדגישה כי השתחוותו של משה באה מיד כשהתחילה השכינה להתגלות לפניו. וכמו שמפרש רש"י: "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה – מיד וישתחו". זו לא הייתה השתחוות לאות תודה על מה שהתגלה לו באותו מעמד, אלא ביטוי של הכנעת קומה לפני מלך מלכי המלכים, ולכן מיד כשהתחיל הגילוי – השתחווה משה בהכנעה.
ברם, לכאורה לא ראה משה מאומה עד לאחר שעברה השכינה, כי כפי שנאמר לו "לא יראני האדם וחי" ולכן "0רק לאחר שאעבור) וראית את אחוריי". כיצד אם כן כותב רש"י כי ראה משה את השכינה בעת שעברה?
התשובה היא, שאמנם ראיית
פני השכינה הייתה בלתי אפשרית למשה, אולם ראייה כללית של מעבר השכינה אינה נחשבת לראיית פני השכינה והיא הייתה כן אפשרית מבחינתו.
המילה 'שכינה' נגזרת ממשמעות של השתכנות והיא מתייחסת לדרגת האלוקות ששוכנת בעולמות וכביכול קרובה ומחוברת אליהם. לכן משתמש רש"י בפירושו כאן דווקא בתואר 'שכינה' – להדגיש את ההתחברות של משה ("כשראה משה") אל גילוי האלוקות באותה שעה.
משה אמנם זכה להתחבר לגילוי אלוקות ברמה שאף נברא לא זכה לה – אולם בזמן הגאולה, במיוחד בתקופת תחיית-המתים, נתחבר כולנו, כל עם ישראל, לגילוי אלוקות גבוה לאין שיעור. אז תתגלה לעין-כול לא רק הדרגה שנקראת 'שכינה', אלא אף מהותו ועצמותו האין-סופית של הקדוש-ברוך-הוא.
(ליקוטי שיחות כרך יא עמוד 153. איגרות-קודש לרבי מליובאוויטש כרך ב עמוד עא)