כשהעלו בני יעקב את ארון אביהם לארץ ישראל, לא נטלו יוסף ולוי חלק בנשיאת הארון. יעקב אבינו הורה להם להימנע מכך – יוסף, משום היותו מלך ולוי משום התפקיד הקדוש המצפה לשבטו – נשיאת ארון הברית.
 
מדוע היותו של יוסף מלך והתפקיד המצפה לשבט לוי מנעו מהשניים לשאת מיטה – הרי אנו רואים שמשה רבינו, שהיה מלך ולוי גם יחד, לא נמנע מלשאת את ארונו של יוסף בעת יציאת מצרים?
 
ההסבר לכך הוא, שמלכות יוסף וקדושת לוי היוו סתירה לנשיאת מיטתו של יעקב דווקא. נשיאת יעקב ממצרים הייתה זרז בתהליך גלות מצרים, כי כל עוד נותר יעקב במצרים לא הייתה הגלות יכולה להתחיל. משום כך, נמנעו יוסף ולוי מליטול חלק בפעולה שמזרזת את הגלות, כי במהותם הם היו ההפך הגמור ממנה: יוסף, כבן-ישראל ששלט במצרים, היווה את ההפך הגמור של שלטון המצרים על בני-ישראל. וכך בני שבט לוי הקדושים היו כידוע משוחררים לחלוטין מעבודת הפרך במצרים (וכפי שמסבירים מפרשי המקרא, היה לכך קשר לנשיאת ארון הברית בעתיד על-ידם). לעומת זאת, נשיאת ארונו של יוסף הייתה חלק מתהליך הגאולה ממצרים, ולכן לא נמנע משה מלעשות זאת.
 
את יוסף ולוי החליפו מנשה ואפרים בני יוסף. במנשה ואפרים טמון הכוח שניתן לבני-ישראל להתמודד עם הגלות: השם מנשה מבטא את התשוקה לחזור לבית אבא, לארץ-ישראל – "נשני אלוקים את... בית אבי", ואילו השם אפרים מסמל את הכוח להפוך את חושך הגלות לאור – "הפרני אלוקים בארץ עניי".
 
עם תכונות אלה נתגבר גם אנו על קשיי הגלות הנוכחית ונגיע לגאולה: מצד אחד, יש לפתח תשוקה עזה לחזור ל"בית אבא", לזכות לגילויי האלוקות שיהיו בגאולה השלמה, ומצד שני, צריך לא להתפעל מקשיי הגלות אלא להפוך את החשכה עצמה לאורה.
 
(ליקוטי שיחות כרך כ עמוד 532)