זו הייתה אחת השיחות האחרונות של יעקב אבינו. כחולה ישיש פנה מקירות לבו אל בנו יוסף, המשנה למלך מצרים: אני יודע, אמר האב לבן, שאתה כואב את העובדה שטמנתי את אימא – את רחל – על אם הדרך. צר לך שלא קברתיה בכבוד הראוי לה במערת המכפלה. ואף-על-פי-כן מבקש אני ממך: "אל נא תקברני במצרים!". דאג כי אותי כן יקברו "עם אבותיי" – במערת המכפלה.
 
מדוע כל כך החרידה את יעקב קבורה במצרים? לפי אחד מהסברי חז"ל, נבעה החרדה מאפשרות שיהפכו את גופו לאליל. יעקב לא הסכים בשום אופן כי יתפתח סביבו פולחן אישיותי, משום שזה נוגד לאמונה בא-ל אחד, ולכן חשוב היה לו לחזור ולהדגיש לבנו: "אל נא תקברני במצרים!".
 
***
 
למרות זאת, למרות חרדת הפולחן העמוקה של יעקב, אנו מתוודעים להתייחסות היסטורית שלכאורה מתעלמת לגמרי מהחרדה: "יעקב אבינו לא מת!", קובעים חז"ל. למרות שנחנט גופו כמיטב המסורת המצרית, למרות שנערכה לו לוויה המונית בהשתתפות רבי העולם – הוא לא נקרא מת. הוא נקרא חי!
 
האם אין בכך פולחן אלילי, חלילה? לקחת אדם שלפי כל הפרמטרים הרפואיים והמציאותיים מת – ולהתייחס אליו כאל אדם חי? ולא סתם אדם – אלא מישהו שכל כך סלד מפולחן אישיותי ובהיותו על ערש דווי חזר וציווה למנוע כל אפשרות כזו!
 
מנמקים חז"ל: "מקרא אני דורש". כלומר: זו לא המצאה שלנו, ההתייחסות לחיי יעקב. זו הגדרה מקראית. זו הגדרה של התורה – ומכך לא יכולה לצאת כל תקלה. כל גישה ועמדה לכל עניין שהוא הנובעת מתוך התורה – לעולם לא תוליד תופעה או מצב שנוגדים לכללי התורה. כיוון שהתורה היא זו שהולידה את ההגדרה 'יעקב אבינו לא מת' – אין לחשוש כי זה יביא לפולחן אישיותי אלילי. אם לשון התורה היא זו שהביאה לקביעה הזו – הרי שזו האמת המוחלטת ואת האמת אפשר לומר בקול גדול, מבלי לחשוש ממאומה.
 
ועובדה – מאז שניסחו חז"ל את התייחסותם לחיי יעקב חלפו שנים רבות ומעולם הוא לא הפך לאליל בעיני אף אחד. חז"ל לא החביאו את דבריהם, אלא הדפיסום לדורי-דורות באחת היצירות התורניות החשובות והמפורסמות ביותר – התלמוד הבבלי – מבלי לחשוש, והוכח כי אכן אין להם ממה לחשוש.
 
***
 
כל האמור הוא אחד הנדבכים בהסבר של ההתייחסות שלנו, חסידי חב"ד, אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח כאל אדם חי גם כיום. הרבי בעצמו התייחס לא אחת לחייו כאל רצף שמתחיל בתקופת הגלות ויימשך כמות שהוא אל תוך הגאולה, והרבי גם הדגיש, חזור והדגש, כי ההגדרה הנכונה של רצף חייו היא 'נשמה בגוף!'. משום כך, למרות ההתפתחויות המרות שקלעו אותנו למצב של העלם והסתר עצום – את ההתייחסות לחיי הרבי איננו משנים. ההגדרה 'נשמה בגוף' היא אמת בלתי משתנית, משום שהיא אינה פרי-דמיון של אי-מי מאתנו – אלא לשונו הקדושה של הרבי בעצמו.
 
מכיוון שהאמירה על הרבי 'חי' מקורה ברבי עצמו, שכל הווייתו אומרת תורה – הרי שזו הגדרה תורנית. הגדרה כאמור לא יכולה בשום אופן להצמיח שום תקלה. התורה היא זו שהביאה אותנו לקביעה הזו – ולכן זו אמת מוחלטת שיש לאמרה בקול גדול מבלי לחשוש ממאומה.
 
ועובדה – כבר שנים רבות מתייחסים רבבות אנשים בצורה כזו אל הרבי; הם רואים ברבי מנהיג ומורה-דרך שממשיך לחיות, להנהיג ולהורות כל צעד ושעל בחייהם, ומה זה גורם להם? – רק להתחזק יותר בלימוד התורה ובשמירת המצוות! כי כאמור, הכלל בכך ברור: כאשר התורה מולידה גישה או עמדה – גם התוצאות שצומחות מכך תואמות לכללי התורה.