התאריך ה' בטבת שחל השבוע אומר הרבה לחסידי חב"ד. יום זה סימן את סיומה של פרשייה עגומה במיוחד בתולדות התנועה, לפני 32 שנים.
 
הסיפור החל כאשר התגלתה גניבה בספרייתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. מדובר בספרייה ייחודית עם כרבע מיליון ספרים וכתבי יד, ביניהם עותקים של דפוסי ערש נדירים. הספרים שנגנבו היו כמובן כאלה שבעלי ערך כלכלי גבוה, וכפי שהתברר – הם נמכרו לסוחרי יודאיקה תמורת סכומי עתק.
 
על פניה, הייתה הפרשייה בעלת רקע פלילי מובהק והייתה אמורה להסתיים ברגע שהתגלתה. אולם הסתבר כי האחראי לגניבות, למרות שניסה לכתחילה להסתיר את מעשיו – טען כי מותר לו להמשיך לגנוב. כלומר, הייתה לו, לגנב, זיקה משפחתית לאדמו"ר הקודם מליובאוויטש, הבעלים המקורי של הספרייה, והלה ראה עצמו זכאי לרשת לפחות חלק מרכוש האדמו"ר.
 
***
 
מה עושים? את הזיקה המשפחתית של הגנב אי אפשר היה להפריך. הצעד המתבקש אפוא היה להגיע עמו לפשרה כלשהי. אולם הרבי לא הסכים לכך בשום פנים ואופן. הרבי ראה בפרשייה שערורייה שמאיימת על אושיות החסידות. משהו שחורג הרבה מעבר לסכסוך על רכוש.
 
בעיניים של חסיד, מי שנושא בתפקיד של רבי אינו אדם פרטי, אלא אישיות שכל כולה נתונה לכלל החסידים ולכלל ישראל. רבי הוא ראשי התיבות ראש בני ישראל, וכשם שבכל גוף אין הראש הוויה עצמאית נפרדת, כך גם ב'גוף' ששמו עם ישראל אין הראש – הרבי – הוויה פרטית לעצמה. ממילא, גם הרכוש ששייך לרבי, מכוח תפקידו הרם, אינו פרטי אלא רכוש כלל תנועתי ושייך בעצם לכלל החסידים.
 
משום כך, כאשר הגיע הגנב וטען לבעלות על חלק מהרכוש, הייתה בכך הרמת יד על עצם התפקיד 'רבי'. מאחורי הטענה לבעלות הסתתרה בעצם כוונה זדונית להפוך את הרבי לאדם פרטי ואת המושג 'רבי' למשהו טכני שדוף.
 
כוונה זו נחשפה, בין השאר, כאשר הגנב ניסה בכל כוחו לגרום לכך שהרבי ייאלץ להופיע בבית-המשפט לשם גביית עדות. פשוט מתוך אינטרס להעניק לרבי צביון כאילו הוא אדם מן  השורה.
 
***
 
אולם מעז יצא מתוק. השופטים, למרות שהיו גויים, קלטו את משמעות המושג רבי בישראל על כל ההשלכות שיש לכך. ממילא, הם שללו לחלוטין את הרעיון שהרבי יתבזה בגביית עדות בבית משפט, ובהמשך פסקו חד משמעית, בדיוק כפי שהגדיר הרבי את הדברים, כי רבי אינו אדם פרטי וממילא נכסיו אינם רכוש פרטי שניתן לירושה.
 
הפסיקה הנחרצת, שלא השתנתה גם לאחר שהוגש עליה ערעור, הייתה חסרת תקדים. העובדה החריגה שאגודה ציבורית זכתה במשפט נגד יורש טבעי, ביטאה בעצם הסכמה מרצון של גויים לעמדה יהודית רוחנית. ובמילים אחרות: שופטים גויים הרכינו ראשם בפני רבם של ישראל מתוך הכרה עמוקה במעמדו הייחודי הרם.
 
ניתן לומר, כי סיומו הטוב של 'משפט הספרים' היווה טעימה מחזון אחרית הימים: גויים נכבדים, שופטים, מתייחסים למנהיג ישראל בהדרת כבוד גדולה יותר מזו שמתייחסים למנהיגים שלהם!
 
כעת לא נותר לנו אלא לצפות להתגשמות המושלמת של החזון – כאשר כל הגויים (וכמובן עם ישראל כולו) יכירו במעמדו של ראש בני ישראל, לאחר שיתגלה לעין כול כמלך המשיח תכף ומיד ממש.