עם ישראל ניתק מהחממה של "בית אבא"; מבית-המקדש על כל הגילויים האלוקיים הנשגבים שבו, נדד למחוזות רחוקים פיזית ורוחנית, ודווקא במצב כזה הוא מקדש את העולם על-ידי תורה ומצוות
יציאתו של יעקב-אבינו לחרן הייתה, על-פניה, בריחה מפני עשיו אחיו שזמם עליו רעות. אולם בעצם היא הייתה חלק מתכנית אלוקית צפויה מראש, להביאו אל המקום בו יקים את ביתו וייוולדו לו (רוב) ילדיו – השבטים שהיוו את היסוד לבניין עם ישראל.
מסעו זה של יעקב מסמל את דרכה הנפתלת של כל נשמה יהודית. כשם שיעקב עזב את בית אבא, את ארץ-הקודש, הגיע למקום השפל בעולם מבחינה מוסרית ורוחנית, ודווקא שם הקים משפחה לתפארת – כך גם הנשמה יורדת מפסגות רוחניות מרוממות בעולמות עליונים, מגיעה לעולמנו החומרי והשפל, ודווקא כאן מגשימה את ייעודה האלוקי, בלימוד תורה ובקיום מצוות גשמיות.
אפשר לראות בכך גם משל למסע המפרך של עם ישראל בגלות. עם ישראל ניתק מהחממה של "בית אבא"; מבית-המקדש על כל הגילויים האלוקיים הנשגבים שבו, נדד למחוזות רחוקים פיזית ורוחנית, ודווקא במצב כזה הוא מקדש את העולם על-ידי תורה ומצוות ובכך מגשים את ייעודו האלוקי – להכשיר את העולם כולו ולהצעידו אל התקופה בה תשרור בו הקדושה בשיאה – הגאולה השלמה.
נמצא, שבשהייה בגלות יש תועלת, כי דווקא בה ניתן למלא כראוי את רצון השם. אולם עלינו לזכור כי מדובר במצב שכל תכליתו היא במה שיבוא אחריו ולא בו עצמו. המטרה הסופית היא הגאולה הקרבה, ובכל עת צריך להיות בנו רצון עז לסיים כבר את פרק-הביניים הגלותי ולהגיע אל המצב המושלם והטבעי עבורנו, שיתממש בגאולה. בדיוק כמו יעקב, שכבר מעת יציאתו אל המסע לחרן, התפלל וייחל אל השיבה בשלום אל בית אבא בארץ-הקודש.
(התוועדויות תשמ"ח חלק א עמוד 536)