פרשת נוח נקראת תמיד בתחילת חודש מרחשוון. היא מסמלת את המעבר החד מימי החג לימי החולין.
 
בחודש החגים אפפה את כולנו קדושה. היינו מלוכדים סביב המצוות היפות, במיוחד בזכות הישיבה בצוותא בסוכה. קל וחומר בזמן שבית-המקדש היה קיים, שאז הייתה האחדות הרבה יותר מוחשית: כל עם ישראל היו עולים לרגל ונמצאים יחד בירושלים, בבית-המקדש.
 
כעת כל זאת הסתיים. חזרנו איש איש לביתו, כל אחד לעסקים ולעניינים האפורים שהם שלו ורק שלו, והולך ונמוג לו הטעם והניחוח של קדושת החגים שליכדה את כולנו יחד.
 
אלא שזוהי הסתכלות רדודה ושטחית. כי בעצם, תמיד קיים בינינו מכנה משותף ומלכד. לכולנו יש יעד אחד והוא מתגשם דווקא על-ידי שאנו 'מפוזרים' כל אחד בפינתו ובענייניו. כאשר כל אחד מאתנו מקיים תורה ומצוות ומתנהל בהתאם לרצון האלוקי – אנחנו מרעיפים קדושה אלוקית כל אחד על סביבתו, וביחד ממלאים את העולם כולו בקדושה.
 
בעיקר, מי שפועלים זאת אלו אנחנו, עם ישראל. אולם עלינו לשתף בכך גם את עמי הגויים ולהסביר להם כי גם עליהם ליטול בכך חלק, על-ידי קיום שבע המצוות שלהם (שבע מצוות בני נוח). מצוות שתמציתן כבוד הבורא, כבוד האדם וכבוד הבריאה.
 
נכון שהקדושה המלכדת אותנו כל הזמן לישות אחת אינה גלויה לפנינו כעת. היא תתגלה רק בגאולה השלמה שתבוא בקרוב ממש. אולם די בידיעה שאנו כולנו שותפים לאותו אתגר – כדי להשאיר בנו את טעמה הטוב של הקדושה המאחדת ואף להשרות שלום אמתי בכל העולם.
 
(התוועדויות תשמ"ה חלק ראשון עמוד 485)