ביום החמישי למעשה בראשית ברא הקדוש-ברוך-הוא את "התנינים הגדולים". ומסביר רש"י, כי אלו הם הלווייתן ובת זוגו – יצורי ענק בראשיתיים, שאילו התרבו לא יכול העולם להתקיים. ואמנם, מיד לאחר בריאתם הרג הקדוש-ברוך-הוא את הנקבה ומאז היא משומרת מלוחה עבור סעודה שתיערך לצדיקים לעתיד-לבוא.
 
מלכתחילה נבראו ה"תנינים" כזכר ונקבה, כדי ללמדנו שכל בעל-חיים זקוק לבן-זוג. לאחר מכן, נמצאה הדרך להתאימם למסגרת העולם.
 
השם לווייתן גזור מהפועל ליווי. ברוחניות, הוא רומז לצדיקים השרויים בדבקות גבוהה ביותר בשכינה ו"מתלווים" אליה. ומלמדת התורה, כי אפילו הם, אפילו צדיקים במדרגת "לווייתן" – זקוקים לבן-זוג, לחבר שיסייע להם בעבודתם הרוחנית.
 
נכון שלא מחייב כי על צדיק גמור תשפיע בדידות רוחנית לרעה. אך החשש הוא שאחרים שאינם במדרגה כזו יסיקו מכך בטעות שגם הם יכולים להסתדר ללא עמית, בן-זוג.
 
מאידך גיסא, צדיק כזה שימצא בן-זוג ויחדיו יעסקו בעבודתם הרוחנית ויינתקו לגמרי מהעולם – הם נחשבים בעיני הקדוש-ברוך-הוא כמי ש"לא יתקיים העולם בפניהם". כי נבראנו בעולם לא כדי להתנתק ממנו, אלא כדי לגלות את הקדושה האלוקית שבתוך ה'עולם' – בתוך ההעלם וההסתר של הטבע על הרוחניות.
 
לעתיד-לבוא יתעלו כל היהודים למדרגת "לווייתן". בזמן הגאולה יפנימו הכול כי "אין עוד מלבדו" וידבקו באמת לנצח. או אז יזכו לשכר רוחני נפלא שאליו רומז בשרה המשומר של נקבת הלוויתן.
 
(ליקוטי שיחות כרך ה עמוד 16)