הנימה המשתמעת מפתיחת פרשת-השבוע היא, שבכל מלחמה מובטח לעם ישראל ניצחון. התורה כותבת, "כי תצא למלחמה על אויביך", ולא "עם אויביך" – לרמוז שכבר ביציאתך למלחמה תהיה 'על אויביך', עם עליונות עליו.
 
מנגד, סיום הפרשה עוסק לכאורה בחולשתו של עם ישראל. מופיע שם הציווי לזכור את עמלק וללחום בו עד חורמה. עמלק הוא העם הראשון שהעז לצאת מול אבותינו למלחמה ובכך צינן את הפחד האיום שהיה לכל האומות להתקרב אליהם.
 
כיצד עולים הפתיחה והסיום הסותרים-לכאורה בקנה אחד?
 
ההסבר הוא, שבכוונה-תחילה נברא העולם כפסיפס של מציאויות הנראות כסותרות ברמות שונות את האלוקות ואת כל מה שמייצג אותה – במטרה שעם ישראל יתמודד עם ההתנגדות ויסיר אותה. כאשר בני-ישראל לומדים תורה, מקיימים מצוות ומשתמשים למטרות אלה בחלק מאותן מציאויות המצטיירות כמתנגדות – הם הופכים את היקום למקום ראוי להשראה גלויה של אלוקות. זוהי למעשה תמצית התכלית שלנו ושל הבריאה כולה.
 
בתוך פסיפס המציאויות הללו, נמצא עמלק בשפל המדרגה. זהו אויב ברמה רוחנית כה גרועה, עד שאין שום דרך להפוך אותו למשרת את הקדושה, אלא יש להכחידו. מציאותו נועדה לאתגר את עם ישראל בהתמודדות קשה, שהצלחתה תביא בסופו של דבר להתגלות גבוהה של אלוקות.
 
ברם, מכיוון שנוכחותה של ההתנגדות היא מלכתחילה אך ורק כדי שנסיר אותה, הרי שברגע שעם ישראל מגלה נכונות להילחם עמה, הוא כבר בעמדת עליונות עליה, "על אויביך".
 
סיומן של כל ההתמודדויות יהיה בגאולה השלמה. בוא הגאולה יסמן את הכחדת כל כוחות ההתנגדות, מה שיאפשר גילוי מושלם של אלוקות בכל העולם.
 
(התוועדויות תשמ"ט כרך ד עמוד 267)