אותו היום שנכנסו הרומאים לירושלים והחריבו את בית המקדש, היה הרחק מירושלים יהודי שהיה עסוק בחרישת שדהו. בגלל המרחק מירושלים, לא ידע כלל כי נכנסו אויבים לירושלים ושרפו את בית המקדש.

בעודו חורש עם פרתו, לפתע הפילה הפרה את עצמה על הארץ. נבהל האיש מאוד והחל להכות את הפרה כדי שתקום מרבצה ותחרוש, אך כל המכות לא הועילו כלום, והיא לא זזה מרבצה.

עודו עומד ותוהה לפשר מעשיה המוזרים של הפרה, שמע לפתע קול קורא אליו ואומר:

- "מה לך מכה את הפרה? עזוב אותה כיוון שהיא צועקת על חורבן הבית ועל בית המקדש שנשרף היום".

שמע זאת האיש, נחרד, ומיד קרע את בגדיו ותלש את שערו, נתן אפר על ראשו, בכה ואמר: "אוי נא לי, אוי נא לי!"

עודו מבכה את חורבן בית המקדש, ולפתע עמדה הפרה על רגליה והחלה משמיעה קולות של שמחה. תמה האיש מאוד ולא הבין מה אירע לפרה לפתע. עודו מתפלא שמע קול קורא אליו:

- "הנך יכול לקום ולחרוש שנית עם הפרה, כי ברגע הזה נולד המשיח".

שמע זאת האיש, רחץ פניו, קם ושמח. הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי שהיו שמים בעריסת התינוקות. לקחן ועלה לירושלים.

כשהגיע לירושלים, נתן את רצועות המשי על זרועותיו וקרא ברחוב העיר: "מי ירצה לקנות רצועת משי לבנו או לבתו?" שמעה שכנת אם-המשיח את קריאתו ואמרה לו: "לך לבית פלונית מפני שנולד לה ילד".

הלך לבית האישה ושאלה:

- "מה שמו של בנך?"

- "מנחם בן עמיאל", השיבה האם.

- "אולי תרצי לקנות רצועה לבנך?"

ענתה האישה ואמרה: "לא אקנה לתינוק שלי, כי הוא נולד ביום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו!"

לא שם האיש לב לדבריה, ומיד בא אל התינוק, נשקו על ראשו ונתן לו רצועה אחת, וביקש מהאם לשמור עליו, והלך לביתו. מאז היה בא לירושלים בכל שנה ושנה, והיה הולך לבית האם ודורש בשלום הילד.

באחת השנים בא לירושלים ונכנס לבית האם. מיד כשראתה האישה את האיש, פרצה בבכי: "אין לי מנחם - שהרי נגנז".