הנדרים, שהנם התקדשות זמנית בעת שפל, תואמים לתקופה בה קוראים עליהם בתורה – תקופת האבל על החורבן. כי גם השהייה בגלות שבעקבות החורבן אינה אלא מצב זמני, שממנו נעבור אל גאולה נצחית.
כאשר אוסר אדם על עצמו דבר בנדר – דומה הדבר להחלת קדושה של קרבן. אלא שלאיסור בנדר תחום הרבה יותר רחב מזה שיש להקדשת קרבן: האיסור בנדר יכול לחול על כל דבר, לעומת הקדשת קרבן שיכולה לחול רק על דברים שראויים לקרבן.
האיסור בנדר, מעבר לקדושה שהוא מחיל על הדבר הנאסר – נועד בעצם להוסיף בקדושתו של האדם הנודר. אדם שמתנזר מדבר מסוים מתכוון בכך לאכוף את יצר המשיכה שלו אל אותו דבר ובכך לקדש את מידותיו.
אלא שלא תמיד ממליצה התורה על נדרים. בעיקרון, מנחים חז"ל: "דייך מה שאסרה לך תורה". אין עניין שתוסיף על עצמך איסורים נוספים. אך ורק כאשר מזהה אדם בעצמו משיכה מוגזמת ומופרזת לפיתויים כלשהם – מותר לו באופן זמני לסייג את עצמו מהם באמצעות נדר. בהמשך, לאחר שירגיש מחוזק דיו – עליו להתיר את הנדר וללמוד להשתמש גם באותם פיתויים רק לשם שמיים.
הנדרים, שהנם התקדשות זמנית בעת שפל, תואמים לתקופה בה קוראים עליהם בתורה – תקופת האבל על החורבן. כי גם השהייה בגלות שבעקבות החורבן אינה אלא מצב זמני, שממנו נעבור אל גאולה נצחית.
כשם שהנדר נועד לחזק ולהביא את האדם לעת שיוכל להתיר את הנדר ולהשתמש לשם שמיים במה שבעבר פיתה אותו – כך הגלות נועדה לחשל ולהביא אותנו לעת הגאולה, בה יתגלה כי היא בעצם הייתה כל המטרה שהיינו בגלות.
(התוועדויות תשמ"ח חלק רביעי עמוד 84)
