מתנות-הכהונה הנן מתנות שעם ישראל מצווה להקריב לקדוש-ברוך-הוא והקדוש-ברוך-הוא הוא שמעניק אותן לכוהנים, משום שחייהם מוקדשים לעבודתו. הקדוש-ברוך-הוא ממש מחשיב את עצמו לנחלת הכוהנים – "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (במדבר י"ח, כ), ולפיכך קובע כי אין להם צורך בנחלה אחרת – נחלת-אדמה בארץ ישראל.
 
אמנם גם על הלויים נאמר: "בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (שם, ח), אך לא נאמר להם "אני חלקך ונחלתך". הם אמנם מקבלים מתנות – אך לא כמשהו ששייך לקדוש-ברוך-הוא. הם מקבלים אותן ישירות מעם ישראל – "חלף עבודתם" (שם, כא). הם לא מוכרים כמי שחייהם מוקדשים לקדוש-ברוך-הוא, אלא כנציגי העם ומשרתיו במשכן, והמתנות הנן בעיקר שכר טרחה.
 
הבדל התפיסה האמור בין הכוהנים ללויים הוא רק לדעת רש"י. הרמב"ם, לעומתו, לא מבדיל ביניהם הבדל כה מהותי. לדעתו, אלה כאלה מוקדשים לעבודת השם, אם כי יש לכוהנים תפקיד מרכזי וחשוב יותר מזה של הלויים.
 
במבט מעמיק, מסמלים הלויים ממד רוחני נעלה יותר מזה של הכוהנים. העובדה שאין להם שום נחלה, אפילו לא כזו שיש לכוהנים ("אני חלקך ונחלתך"), מבטאת כי הם בטלים ומבוטלים לחלוטין בעיני עצמם ולא זקוקים לכל נחלה שהיא. העיקר מבחינתם הוא לעבוד את השם – גם מבלי לקבל שום תמורה, אפילו רוחנית.
 
זו למעשה מהות השם לויים – מלשון הילוות, התקשרות ודביקות מוחלטת בבורא. מעלה מופלאה וטמירה זו תתגלה אצלם לעתיד לבוא במלוא יפעתה, ולכן אז תהיינה נשמותיהן במדרגה גבוהה יותר מזו של הכוהנים.
 
(ליקוטי שיחות כרך כח עמוד 115)