את המשכן ציווה השם להקים בא' בניסן. אולם כבר קודם לכן, במשך "שבעת ימי המילואים", הקים משה רבינו את המשכן ופירקו מדי יום.
 
את היוזמה להקמה והפירוק החוזרים של המשכן במשך אותו שבוע נטל משה רבינו מעצמו, מבלי שיצטווה על כך. ומכיוון שנברא, אפילו כמשה רבינו, לא יכול בכוחות עצמו להשכין בפועל את השכינה כאן למטה – לא שרתה במשכן השכינה עד ליום בו הורה הקדוש-ברוך-הוא להקים את המשכן. כי כדי לפעול השראת אלוקות כאן בעולם מוכרחים לקבל כוח מציווי עליון.
 
מאידך גיסא, כדי שתתאחד ההשראה האלוקית היטב עם גשמיות העולם ותתמזג בה, נדרשה מוכנות והזדככות מצדה של הגשמיות דווקא; מצדם של הנבראים הגשמיים. ואת המוכנות הזו פעל משה ב"ימי המילואים", כאשר בנה את המשכן מיוזמתו – יוזמה של נברא גשמי – ולא מכוחו של ציווי אלוקי.
 
מי מבין שני השלבים בהשכנת השכינה חשוב יותר? – בכך חולקים גדולי ישראל. לפי הרמב"ם, עיקר מעלתה של עבודת השם בכלל ועבודת המקדש בפרט היא המוכנות הבאה מלמטה, מצד הנבראים. אך לפי רש"י העיקר זו התוצאה – השראת השכינה בפועל, שנעלית באין ערוך מכל מה שמסוגלים בני האדם להגיע בכוחות עצמם, ובאה מן השמים.
 
וזו הסיבה לגישות השונות אל נושא בניית בית-המקדש השלישי: הרמב"ם מדגיש רק את העובדה שהוא ייבנה בידי המלך המשיח – החלק של הנבראים. אך רש"י מתייחס רק לכך שמן השמים, למעלה מיכולת הנבראים, ייגלה בית-מקדש בנוי ומשוכלל (ויתמזג בבניין המקדש של המשיח).
 
(ליקוטי שיחות, כרך יא, עמוד 181)