כאשר שידל הקדוש-ברוך-הוא את משה-רבינו ללכת לגאול את עם ישראל, הוא הבטיח לו כי עם ישראל יישא חן בעיני המצרים והם יציידו אותם בכל טוב בצאתם לדרך. זאת, "כדי שלא יהיה פתחון פה לאברהם אבינו לומר (שמתוך מה שנאמר לו בברית בין-הבתרים התקיים רק החלק הרע): 'ועבדום (בני ישראל) ועינו אותם (המצרים)' – קיים בהם, (ואילו) 'ואחרי כן יצאו (בני ישראל) ברכוש גדול' – לא קיים בהם" (שמות-רבה ג יא).

 

האמת היא, שעצם העובדה שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח רכוש גדול מחייבת שכך אכן יהיה, גם בלי החשש מפתחון-הפה של אברהם. אלא, שמצד ההבטחה יכול היה הקדוש-ברוך-הוא להעביר לאבותינו את הרכוש גם בלי רצון המצרים. אך כדי שאברהם אבינו יהיה מרוצה, גרם הקדוש-ברוך-הוא לכך שהמצרים ירצו מעצמם לתת את רכושם לבני ישראל – שיראו הכול, שהמצרים מכירים כביכול בכך שמגיע שכר לבני ישראל על שנות עבדותם, וכשמתבקשת מהם תמורה – הם מעניקים אותה ברצון.

 

בתורת החסידות מוסבר, שה"רכוש גדול" שהוציאו בני ישראל ממצרים הוא ניצוצות קדושה שהיו שבויים שם בידי כוחות הטומאה. הנתינה מרצון של המצרים את הרכוש ביטאה גאולה מושלמת של ניצוצות הקדושה – כי היא הראתה כיצד כוחות הטומאה מעניקים מרצונם לבני-ישראל את הכוחות הרוחניים, שלשמם הייתה כדאית כל הגלות במצרים.

 

כניעה זו של כוחות הטומאה והתבטלותם לכוחות הקדושה בעת יציאת מצרים, היוותה שלב מכריע בהכנת העולם אל הגאולה השלמה – העידן בו יישברו כליל כוחות הטומאה וייכחדו מן העולם.

 

(ליקוטי שיחות כרך כא עמוד 10)