כולם העריכו את המורה מאיר, שהיה הרבה יותר ממורה. הוא היה מנהל של עמותת חסד גדולה לילדים נפגעי טרור, והתלמידים אהבו מאוד את המורה הנמרץ שהיה מספר להם רבות סיפורים מפעימים מפעולותיו הרבות.
"יעקב, דן ויונתן, גשו אלי בבקשה בהפסקה" ביקש המורה מאיר ויצא בזריזות לכיתה הבאה שלימד. כל הכיתה הסתכלה בקנאה ביעקב, דן ויונתן שהמשיכו לשבת בשלווה במקומותיהם לא לפני שהחליפו ביניהם מבטים.
מאז שכיתה ו' זוכרת את עצמה, היו יעקב דן ויונתן שלישיה לתפארת. היה ביניהם קשר מיוחד שהיה מושא לקנאה בין כל ילדי הכיתה, הם התחברו בנעימות לכולם, אך את הקשר המיוחד שהיה בין שלושתם - אפילו החברים הטובים ביותר לא יכלו לחקות.
בסיום ההפסקה, נכנסו שלושתם לכיתה, ונתקלו במבוכה בעיניהם המצפות של חבריהם. "נו", רטן אריאל. "מה נו?", צחק יונתן. "נו, נו, נו" חייך אריאל, "נו, מה המורה רצה ממכם? אתם לא שומרים את זה בסוד".
השלושה החליפו מבטים מתלבטים, "לא משהו מיוחד, המורה צריך את העזרה שלנו לפרוייקט החסד, הוא ביקש שנבוא..."
עיני הילדים בכיתה נצצו מקנאה, אך השלישיה כבר המשיכה לענייניה ונתנה לכולם לשכוח מהתפקיד המיוחד שהוטל עליהם.
אף אחד לא ידע איך זה קרה, אבל יעקב ודן הפסיקו לדבר עם יונתן. הוא שידר 'עסקים כרגיל', אך כולם היו נרעשים, השלישיה הנצחית התפרקה. כשכולם כבר התרגלו לברוגז, קרא שוב המורה מאיר לשלישיה שלו.
הם ישבו מולו, שלושתם, כשיונתן מכונס מעט בתוך עצמו. "רציתי להודות לכם על העזרה עד היום", פתח המורה מאיר בקול חגיגי, "עשיתם תוך חודשים ספורים עבודה מדהימה, החונכות שלכם עם הילדים- הרימה אותם לגבהים, אבל.." הוא נעץ בהם מבט חודר. "הבנתי שיש קצת 'באלגן' בחברות שלכם, אנחנו נפסיק כרגע את החונכות".
יעקב הזדעק, "נפסיק?! למה? מה הבעיה שנמשיך בנפרד?", המורה מאיר התחייך, "אתם חושבים שבחרתי אתכם כי אתם מוכשרים יותר מכולם? חברהמנים יותר מכולם? טובים יותר מכולם?", הוא הניד בראשו, "אתם נפלאים, אבל המעלה שבשלה בחרתי דווקא אתכם - היא היותכם קבוצה מגובשת, מאוחדת. אני מצטער, ילדוד'ס, אמצא חבר'ה אחרים"..
הייחודיות של עם ישראל היא- אחדותם. ללא האחדות, הם מאבדים את המעלה העיקרית שלהם- שבשלה בחר אותנו ה' לו לעם!
(מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 8)