בעולם שרר רעב ורק במצרים נאצרו מצבורי מזון. בידי יעקב ובניו, שהתגוררו בארץ כנען, נותר מעט מזון, אך הוא הלך ואזל. הבנים התמהמהו מלרדת מצרימה לקנות אוכל, ואביהם שאל אותם: "למה תתראו?" – כלומר, מפרש רש"י: מה העניין להתחזות כשֹבעים בפני בני עשו וישמעאל?
 
רש"י מדגיש דווקא את ההתחזות שבפני בני עשיו וישמעאל – מצד הקשר המשפחתי עמהם. הסבים המשותפים – אברהם ויצחק – עזבו את הארץ בעתות רעב. בני יעקב ידעו כי הסבים לא עברו דירה כדי לחפש אוכל, אלא מסיבות כמוסות, ולכן הם עצמם, שלא היו להם את הסיבות הכמוסות הללו, נשארו בארץ כנען ובטחו כי הקדוש-ברוך-הוא יכלכלם. אולם הצאצאים האחרים – בני עשיו וישמעאל – היו בטוחים כי האבות ירדו מהארץ כדי לחפש מזון.
 
ועל כך התלונן יעקב: הללו עשויים לקטרג עלינו ולטעון – במה טובים אנו מאבותינו, שאנו מפקירים את עצמנו ומצפים לנס!
 
לסיפור זה יש גם משמעות פנימית. באותן שנים שימשה מצרים מקור לא רק למזון הגוף אלא גם למזון הנפש. היא הייתה אז בירת החכמה והמדע. מהעולם כולו באו להחכים במצרים – ורק בני יעקב ויתרו על כך. הם חשו שכל ידע נדרש הם יכולים לשאוב מן התורה.
 
ועל כך הבהיר להם יעקב: כל עוד לא באה הגאולה אין בידינו הכוחות להסיק הכול מתוך התורה. ישנם תחומים שעליהם אמרו חז"ל: "חכמה בגויים – תאמין", ולפעמים יש צורך להסתייע בהם. רק בזמן הגאולה נגיע לידיעת תורה כה עמוקה, עד שנוכל לדעת ממנה ממש כל דבר.
 
(ליקוטי שיחות כרך ל עמוד 190)