השלג הלבן היה פרוש כגלימה על רחבי רוסיה הגדולה, אולם הפתיתים הצחורים שירדו ללא הרף היוו ניגוד מוחלט לשלטון השחור ששלט במדינה. כל יום נלקחו עוד ועוד אנשים אומללים אל כלאם, בעוונות שונים ומשונים שנראה היה כאילו נמצצו מן האצבע.
גם החסיד רבי מענדל נשלח לשמונה שנות עבודת פרך בסיביר הקפואה. דמותו ההדורה בלטה על רקע המגוון האנושי שמילא את צריף העץ הרעוע בו הוא שוכן.
הצריף הכיל בריונים מטילי אימה שהגיעו בעוונות פשע שונים לעונש הקשה, לצד אנשים הגונים שהוטלו במקום ללא סיבה מוצדקת. ובכל זאת בלט שם החסיד ר' מענדל, יהודי מבוגר שנראה היה כמלאך אלוקים עם זקנו הלבן ועיניו החודרות.
בין האסירים הבולטים בצריף היה מלח, מנהיג אוניה מבולגריה. איש גדול שנראה שפניו נחצבו משיש, מוצקות וקשוחות ומבט מאיים שכן תדיר בין עיניו. אפילו בריוני הצריף חששו להחליף עמו מילה.
באחד הימים ר' מענדל עמד בפינת סתר והתפלל, כשלפתע שמע קול בכי. הוא הביט לאחוריו ונדהם: הבוכה היה לא אחר מאשר אותו קברניט קשוח וזעוף פנים. ר' מענדל נעץ בו את מבטו העמוק, והלה בקול שבור, התחנן שר' מענדל יניח לו תפילין. ר' מענדל הפשיל בהיסוס את שרווליו של האיש שגילו תחתם יד בשרנית מלאה בשרירים מנופחים. "אני יהודי", מלמל האיש כשהתפילין היו כבר כרוכות סביב ידו, "אני יהודי", הוא חזר שוב ושוב ובכיו התגבר.
"לא הייתי מאמין שהוא יהודי", הודה ר' מענדל לעצמו. יהודי הוא, שעד עכשיו שכח זאת. וכעת, התעוררה לה נקודה חבויה בליבו, שהזכירה לו שהוא יהודי ועוררה בו רצון פנימי לעשות את רצון רצון ה'.
מאז צפו כל יום אסירי הצריף, ששכן לו בתוככי מרחבי השלג הקפואים בסיביר הנידחת, במחזה הלא יאמן. רב יהודי מבוגר המניח תפילין לבריון המאיים ביותר בתא. באותם רגעים כאילו השיל מעליו את שריון הקשקשים הקשוח, והנקודה היהודית החבויה בליבו האירה את פניו הקשוחות.
גם אצלנו, בתוך הלב שלנו, מתעוררת ביום כיפור נקודה פנימית.
הרצון להיות שוב שייכים לה', ולעשות את רצונו מפעם בנו מחדש.
מעובד עפ"י לקוטי שיחות חלק ד, יום כיפור