לאחר שראה בלק מלך מואב "את כל אשר עשה ישראל לאמורי", הוא נמלא פחד וביקש מבלעם הנביא לסייע לו להיפטר מעם ישראל. הפחד הזה לא מובן: הלוא בני-ישראל הצטוו "אל תצר את מואב", ובלק גם ראה שהם לא מגלים שום כוונה להילחם בו. מדוע אפוא הוא חשש מפניהם?
 
התשובה פשוטה: בלק סבר שבני-ישראל נמנעו ממלחמה נגדו, רק בגלל הברית הצבאית שהייתה לו עם סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. לאחר שראה שבני-ישראל הכריעו את בעלי בריתו, הוא היה בטוח שכעת בא תורו – ולכן פחד.
 
כל זה באשר לבלק. אבל בלעם, שהיה נביא, ודאי ידע מהצו המפורש שהטיל הקדוש-ברוך-הוא על ישראל, לא ללחום במואב. מדוע הוא לא גילה זאת לבלק ולא חסך לעצמו את כל ההיטלטלות למואב?
 
מכאן למדים, מה תהומית הייתה שנאתו של בלעם לישראל. בשונה מבלק ששנא אותם כי ראה בהם איום על מלכותו – בלעם רחש אליהם שנאה טהורה, ללא שום סיבה. ומשום כך, הוא שש על ההזדמנות לקלל אותם וכלל לא ניסה להיפטר מהמשימה.
 
הסוף הידוע היה, שתכניתו של בלעם השתבשה והוא נאלץ לברך את עם ישראל. ולא סתם ברכות, אלא כאלה שהיוו את המענה ההולם לשנאתו: כשם ששנאתו הייתה ללא שום טעם וסיבה –  כך הברכות ביטאו את האהבה העצומה שרוחש הקדוש-ברוך-הוא לבניו, שאינה כפופה למגבלות הטעם והדעת האנושיים.
 
זו גם הסיבה שדווקא בלעם ניבא על מלך המשיח שיגאל את ישראל באחרית הימים. כי כמו הברכות שיצאו מפיו, גם הגאולה היא תופעה שלמעלה מהדעת וההשגה האנושית.