כאשר דיברו בני ישראל נגד השם ונגד משה רבינו, שילח בהם השם את הנחשים. העם באו אל משה בבקשה כי יסלח להם על דבריהם וכי יתפלל להצלתם, ומשה נענה לבקשתם. וכותב על כך רש"י (במדבר כא, ז): "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול".
 
למעשה, זו אינה הפעם הראשונה שמתוארת בתורה היענות למחילה. כבר בפרשת וירא אנו למדים על אבימלך מלך גרר, שנענש על שלקח את שרה מאברהם אבינו, וכשביקש מאברהם כי יסלח לו ויתפלל בעדו – התרצה אברהם והתפלל עליו. בכל זאת, דווקא מהסיפור בפרשת-השבוע בוחר רש"י ללמוד לנהוג בסלחנות.
 
ניתן לומר, כי אכן יש שוני בין המקרים. אברהם מחל לאבימלך, כבקשתו, כדי שלא ייענש, אולם לא מעבר לכך. המחילה נועדה רק לחסוך מאבימלך את העונש, אך לא שבעקבותיה הפכו אברהם ואבימלך לאוהבי נפש. משה, לעומת זאת, מחל לעם מחילה שנבעה מאהבה עמוקה. זו הייתה מחילה שלמה, שמחקה לחלוטין כל רושם של החטא. ולכן דווקא מכאן מלמדנו רש"י למחול. רש"י רוצה שנדע למחול מחילה שלמה, כזו המשכיחה לחלוטין את החטא.
 
חז"ל אומרים, כי כל המצוות המוטלות עלינו מקוימות גם על-ידי הקדוש-ברוך-הוא באופן רוחני. מחילתו של הקדוש-ברוך-הוא על חטאינו גם היא כמחילתו של משה ועוד יותר ממנה – עמוקה, אינסופית ומכחידה כל זכר שלילי מהחטאים. היא גם מביאה לכך שנתעורר בתשובה שלמה, ובזכות התשובה "מיד הן נגאלין", כלשון הרמב"ם, בגאולה האמתית והשלמה.
 
(ליקוטי שיחות כרך כח עמוד 138)