בציוויו של הקדוש-ברוך-הוא לאהרון הכוהן להדליק מדי יום את מנורת הזהב במשכן, מופיע הביטוי: "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר, כי לשימוש בלשון העלאה יש משמעות: "...צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".
 
ברובד הרוחני, מסמלת הדלקת הנרות את עבודת היהודי בעולם הזה. העולם הוא מקום חשוך ואינה ניכרת בו קדושה אלוקית, ותפקידו של היהודי הוא להאיר במעשיו את החשכה הזו. עם כל מצווה שמקיים, עם כל מעשה טוב, לימוד או תפילה, הוא מגלה את אור נשמתו האלוקית ומוסיף בעולם אור וחום של קדושה.
 
במסגרת זו, עליו להביא את אור הקדושה גם אל הזולת. להשפיע עליו לקיים בעצמו מצוות ומעשים-טובים, שיגלו את אור נשמתו. אלא שבזאת לא די. לא להסתפק בהבזקי האור הרוחניים שבקיום המצוות שלו או של זולתו, אלא להביא לכך שהנשמות תהפוכנה לשלהבות-קדושה יציבות מכוח עצמן. דבר שיבוא לידי ביטוי בכך שיבער בהן אור הקדושה לא רק בעת הלימוד והתפילה, אלא גם במעשי החולין. בכל צעד ושעל בחיים. זו המשמעות של "שלהבת עולה מאליה": להיות לפיד-קדושה שלא זקוק להבזקים שמציתים אותו, אלא מאליו הוא בוער ומאיר בהתמדה באור האלוקי שבו.
 
זוהי המוכנות הטובה ביותר אל זמן הגאולה. הזמן בו נחוש בשלמות בנוכחות הקדושה, שתהיה גלויה ומאירה לנצח בעולם כולו.
 
(התוועדויות תשמ"ט כרך ג עמוד 367)