כאשר היו בני-ישראל במדבר, שכנו השבטים יהודה, יששכר וזבולון במערב מחנה-ישראל. בסמוך למשפחת משה-רבינו, שהתגוררה במערב מחנה-לוויה. משה, איש-התורה המובהק, הדביק בלימודו את שכניו: מבני יהודה קמו נשיאי העם וראשי הגלויות, ומבני יששכר וזבולון קמו גדולי תלמידי החכמים של עם ישראל.
 
בדרום מחנה-ישראל, בסמוך למשפחת קורח שבדרום מחנה-לוויה, שכנו השבטים ראובן, שמעון וגד. וגם כאן היו השלכות לשכנות: כאשר ניהל קורח את המחלוקת נגד משה, נסחפו אחריו חלקים משבט ראובן.
 
לעומת השכנות אל משה שהשפיעה על כל שלושת השבטים השכנים – השפיעה השכנות אל קורח רק על חלק מתוך שבט אחד מבין שלושה. היא השפיעה רק על אנשים מסוג דתן ואבירם, כאלה שמטבעם נמשכו למחלוקות ומריבות. ללמדנו מה גדול כוחה של שכנות טובה לעומת שכנות רעה.
 
שתי הדוגמאות לשכנות אינן סתם דוגמאות לשכנות חיובית ושכנות שלילית, אלא הן עומדות אחת מול השנייה: הדרך להימנע מן המחלוקת היא העיסוק בתורה. כאשר עוסקים בתורה כראוי, מתוך ענווה וביטול אל נותן התורה, מרבים שלום בעולם. וכמו שאנו אומרים בתפילה: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
 
השלום האמתי מכוחה של התורה יתממש בביאת המשיח. מורה אחד – המשיח – ילמד תורה את כל העם כולו, מתוך שלום ואחדות. כמו שכותב הרמב"ם: "באותו הזמן לא יהיה שם לא קנאה ולא שנאה ותחרות... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את השם בלבד".