כאשר הצטברה על המזבח כמות גדולה של דשן (אפר קורבנות שרופים), היה מוציאה כוהן אל מחוץ למחנה-ישראל. בעת הוצאת הדשן, היה פושט המוציא את בגדי-הכהונה המיוחדים ולובש בגדים פשוטים יותר.
 
במשכן היו עבודות נוספות עם לכלוך – מלאכת השחיטה, קבלת הדם בכלי, ועוד – אך באף אחת מלבד הוצאת-הדשן לא מורה התורה ללבוש בגדים פחותים.
 
מסביר על כך רש"י במשל: "בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו". הוצאת-הדשן הנה מלאכה שנעשית מחוץ לכותלי המשכן. כל עוד הלכלוך הנו מעבודות הנעשות "בפני רבו" – במקום השראת השכינה – הוא אינו נחשב ללכלוך, בהיותו חלק אינטגרלי מעבודות-הקודש. אך כאשר נגרם הלכלוך מ"עבודת חוץ" – עבודת שירות שנעשית מחוץ למחנה – הוא אכן נחשב ללכלוך ויש ללבוש מפניו בגדים אחרים.
 
אותו כוהן שעוסק בעבודות-הקודש יכול לעסוק בעבודת הפינוי, אך נדרש ממנו ללבוש בגדים מתאימים.
 
בכך מלמדת התורה, כי גם אלה היושבים "בפנים", בתוך כותלי בית-המדרש, ראויים וצריכים לצאת "החוצה" – אל אותם יהודים שטרם נכנסו אל אווירת בית-המדרש, ולסייע בידם להתנקות מהרפש הרוחני שדבק בהם. לגשת אליהם עם "בגדים אחרים" – לדבר עמם בצורה המתאימה להם. זהו חלק בלתי-נפרד משלימות תפקידו של כל אחד ב"ממלכת כוהנים", כפי שמכונה עם ישראל.
 
כך נגרום שגם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו יצא, כביכול, אלינו, אל עמו השקוע בלכלוך הגלותי – ויטהר את נשמותינו ויגאל אותנו.