בפרשת-השבוע מסכמת התורה את עבודות המשכן וכליו. בין הדברים היא מפרטת את מלאכותיהם של "חכמי הלב" – אותן מלאכות שנעשו באומנות מיוחדת.
 
אלא שבמסגרת רשימה זו מונה התורה מלאכה, שלכאורה לא דורשת כשרון ואומנות מיוחדים: פרזול יתדות המשכן, יתדות החצר ומיתריהם – אביזרי נחושת פשוטים, שכל נפח מן השורה יכול לייצר. מדוע אפוא מופיעה מלאכה זו ברשימת האומנויות של "חכמי הלב"?
 
כתשובה לכך מפרש רש"י, שהיתדות היו מחוברים במיתרים אל יריעות-האריג ששימשו גג למשכן, והיו לחלק מהן. אריגת היריעות הייתה מהאומנויות המיוחדות ל"חכמי הלב", והללו, כשעסקו ביריעות, לא הניחו אותן מידיהם עד שהשלימו גם את הכנת אביזריהן – המיתרים והיתדות. לכן נכללו אביזרי נחושת אלה ברשימת ההישגים של "חכמי הלב".
 
התורה מציינת זאת כדי ללמדנו, שכאשר עוסקים במלאכה קדושה, צריך להשלימה עד תום. וכמו שאמרו חז"ל: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". יכול אדם לעשות את עיקר המצווה, להשקיע את עיקר ההשקעה – אבל אם לא יסיים אותה בעצמו, תיקרא המצווה על שמו של מי שהשלימה והביאה לידי גמר.
 
וזו בדיוק זכותו הגדולה של דורנו, הדור של עקבות המשיח. כי אמנם לעומת כל הצדיקים והחסידים ("חכמי הלב") שבדורות קודמים, אנחנו נחשבים כמו העקב שברגל – אך לנו יש את יתרון הסיום. דורנו הוא שמשלים את העבודה לקראת הגאולה, ועל שמו נקראת ההצלחה של הבאת הגאולה השלמה בפועל ממש.
 
(ליקוטי שיחות כרך לא עמוד 200)