עמלק הוא אותו קול פנימי בנפש, שכמו במשל, מצנן. מצנן את ההתלהבות כלפי מצווה או כל דבר שבקדושה.
האומה הראשונה שהעזה להילחם בעם ישראל לאחר שיצא ממצרים, הייתה עמלק. המדרש ממשיל זאת לאדם שהרהיב עוז לקפוץ ראשון אל תוך מים רותחים, ובכך קרר אותם וגם נתן לאחרים את האומץ לקפוץ כמוהו. כך גם אחרי עמלק, העזו אומות נוספות להילחם בעם ישראל. משום כך נצטווינו לרחוש כלפי עם עמלק איבה נצחית ולהביא למחייתו והכחדתו המוחלטת.
בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר, כי רק באחרית-הימים תמומש הכחדת עמלק בשלמות. זאת משום, שכיום נטמעו צאצאיו בין עמים אחרים ואין אנו יודעים לזהותם, ומעבר לכך, גם אילו ידענו – אין בידינו היכולת לבצע מלחמת חרמה כזו. רק המשיח, לו תהיה הן סמכות על-עולמית והן יכולת על-טבעית לזהות את מוצאו הקדום של כל אדם – הוא שיוכל לנצח על השלמת מצווה זו.
אולם במשמעותה הרוחנית, קיימת מצווה זו של מחיית עמלק גם כיום. עמלק הוא אותו קול פנימי בנפש, שכמו במשל, מצנן. מצנן את ההתלהבות כלפי מצווה או כל דבר שבקדושה. הוא כביכול אינו נלחם בעצם העשייה של הדברים, אלא רק מנסה לאבד מהעשייה את רגש החמימות והאכפתיות. שהדברים ייעשו רק לצאת ידי חובה.
אם נשמעים חלילה אל הקול הזה, זו התחלה הרסנית של התדרדרות בעבודת השם, שיכולה להמשיך בצורה גרועה מאוד. לכן יש להילחם בקול הזה עד חורמה – על-ידי חימום והלהבה עצמית כלפי ענייני קדושה. בכך אנו מוחים ברוחניות את זכרו של עמלק, ומכשירים את הקרקע אל המחייה הגשמית והסופית שלו בביאת משיח צדקנו.
(ליקוטי שיחות כרך ב עמוד 387)