"אתה יודע כמה פעמים הבטחתי לעצמי לעשות את זה/להתחיל את זה/להתמיד בזה?". משפט בסגנון כזה נפוץ מאוד בשיחות רעים סלוניות או בפטפוטי רחוב. אנשים לוקחים על עצמם מטלות באחד או יותר מתוך מגוון תחומים, החל מקביעות עיתים לתורה ועד לדיאטה או פעילות גופנית, לא ממש מצליחים לעמוד ביעדים שהציבו לעצמם, ומתַנים את תסכולם בפני מי שמוכן לשמוע אותם.
 
יותר מאשר מתנים על כך בפני אחרים, מציקות מחשבות כאלו לאנשים עצמם. לכל אחד יש מעידות קטנות כאלו, שלאחריהן הוא תופס לעצמו את הראש ושואל, למה עשיתי את זה או למה לא עשיתי את זה. הוא מתחייב לעצמו ולאביו שבשמיים לא לחזור על הטעות, וההתחייבות מחזיקה מעמד – עד המעידה הבאה...
 
נפילות תכופות כאלו מתסכלות. במקרה הטוב, אנשים מאבדים את הכוח להילחם עם עצמם. במקרה הגרוע יותר – נכנסים לדיכאון. ועבור היצר הרע – אלו ההצלחות הגדולות ביותר. הרגע של הייאוש, הרגע בו מרים האדם ידיים, מהווה ליצר הרע חגיגה גדולה, כי מכאן הוא ממשיך ומעמיק את מאבקו, תוקף ופוגע בנפש האדם בעוד ועוד חלקים ופינות שקודם לכן לא הצליח לפגוע בהם.
 
כיצד בעצם נוצר הייאוש? הוא מגיע בעקבות ציפיות מוגזמות. אדם חושב שהוא מושלם ולכן הוא לא מצליח להכיל את כישלונו. כאשר מכה בו ההכרה כי הוא נכשל שוב ושוב, הוא נופל בזרועות הייאוש.
 
היהדות מלמדת להכיר במוגבלותו של האדם. יום כיפור חל בכל שנה, גם למי שבשנה שעברה יצא מהיום הזה נקי, צח וטהור ועם הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה. הבורא מכיר היטב את המין האנושי ויודע שטבעו להיכשל, ולכן הוא נותן עוד הזדמנות, ועוד אחת ועוד.
 
***
 
מה פתאום נזכרנו ביום כיפור באמצע חודש אב? חז"ל הם שקושרים בין תאריך בחודש שלנו לבין יום הכיפורים. וכך נאמר בסיום מסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב ויום הכיפורים". ובשונה מכפי שניתן לחשוב – הגדול מבין השניים הוא דווקא חמישה-עשר באב.
 
חמישה-עשר באב הפך ליום חג מאז השנה האחרונה להיותם של בני ישראל במדבר. ביום זה הם גילו כי נמחל להם באופן מוחלט על עוון המרגלים, שקרה בתשעה באב כארבעים שנה קודם לכן. חמישה-עשר באב מסמל את התיקון על תשעה באב.
 
גם יום הכיפורים הוא יום של תקנה. יום שמתקן את הנפילות המובָנות שלנו. המיוחד בחמישה-עשר באב זה שהוא מתקן את הנפילות הלא טבעיות והלא מובנות שלנו, שהתרחשו בתשעה באב – החל מחטא המרגלים ועד לחטאים שהסתיימו בחורבן בית המקדש וגלות ישראל. לכן הוא נחשב ליום גדול יותר.
 
התורה מלמדת כי כל ירידה היא לצורך עלייה תואמת. ירידה תלולה היא אפוא לצורך עלייה חדה. תשעה באב מהווה את היום בו הידרדרנו לדיוטה הכי גרועה שיכולה להיות לעמנו, וחמישה-עשר באב נועד להעלות אותנו למדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות לנו. דווקא מתוך החורבן הנורא צומחת הישועה הגדולה, שתושלם תכף ומיד ממש – עם התגלותו המושלמת ולעין כל של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.