בימי "בין המצרים" (הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבהם חרבו ירושלים ובית-המקדש) נוהגים מנהגי אבלות, אך בשבתות שבהם – לא. אפילו כאשר חל תשעה באב בשבת נמנעים ממנהגי אבלות ומצווה להתענג בה.
 
בתורת החסידות מוסבר, ששבתות אלו נחשבות כהקדמת רפואה למכה; הקדמת מזור לצער של "בין המצרים". כלומר: יש לשבתות שב"בין המצרים" השפעה נעלמת עמוקה, שמביאה לשירושו של הצער שב"בין המצרים" עד כדי כך, שכאילו אינו קיים מעיקרו. השבתות מרפאות כביכול את מכת הגלות עד שלא נותר ממנה כל רושם.
 
סגוליות זו נובעת ממדרגתן הרוחנית של השבתות. השבתות הנן מעין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"; מין טעימה מעידן הגאולה. בגאולה יתגלה כי מהותה הפנימית של הגלות הייתה בעצם חוויה חיובית – והשבתות, שהנן מעין ימי גאולה, מקרבות אותנו לגילוי הזה כבר במסגרת הגלות.
 
זהו גם תוכנו של חומש דברים, אותו מתחילים לקרוא תמיד בשבת שלפני תשעה באב. חומש זה מלא בדברי תוכחות ומוסר המתייחסים אל מצבם השלילי של בני-ישראל – כמו ימי "בין המצרים". אך מהותן של התוכחות – חיובית, כמו שמתגלה על-ידי השבתות של "בין המצרים". מטרתן היא להתוות את הדרך ולהביא להתעלות אל הגאולה. וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק שמופיע לקראת סוף החומש: "עד הים האחרון" – עד היום האחרון – זו הגאולה האחרונה, הקרובה לבוא.
 
(ליקוטי שיחות כרך ד עמוד 1090)