שם החודש 'מנחם אב' לא מתייחס לנחמה המגיעה מהאבא אלא לנחמה המגיעה אל האבא. הקדוש-ברוך-הוא מעוניין בנחמה לא פחות מאתנו, והחידוש הגדול הוא ציפייתו שאנחנו אלו שנעניק לו אותה
מספרים כי פעם הגיע בן מיעוטים לריף הדולפינים באילת, ולעיניו נגלה מחזה מוזר: עומד לו תייר ליד מחיצת הזכוכית המבדילה בין האנשים לדגים, ומולו מרחף בתוך המים דג. מרים התייר את ידו הימנית והדג מרים את סנפירו הימני העליון. מרים התייר את רגלו השמאלית והדג מרים את הסנפיר השמאלי התחתון.
נדהם בן המיעוטים ושאל את התייר איך זה 'עובד'. הסביר התייר: "מכיוון שמוחי גדול ממוחו של הדג, כאשר אני מתבונן בו בריכוז, אני מצליח להשתלט על מוחו ולגרום לו לעשות מה שאני עושה. נסה – ותראה", הזמין את איש שיחו. חלפו כמה רגעים והגיע תורו של התייר לעמוד נדהם: בן המיעוטים והדג עמדו אחד מול השני כשהפיות של שניהם נעים בזווית של יצירת בועות...
מסתבר, שבאינטראקציה בין שניים לא תמיד האפקט הצפוי הוא שקורא. לעיתים לא נדירות מחליפים השחקנים תפקידים. "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אומרים אנשים לאחר ביקורי ניחומים אצל משפחות נופלים. הם מגיעים על מנת לעודד את האבלים ומגלים משפחות חזקות שיכולות לחזק אותם עצמם.
***
בחודש מנחם אב, שמתחיל ביום שישי, יש מוטיב בולט של נחמה. אמנם מצד אחד זהו חודש בו מתגבר ומתחזק רגש הזיכרון והאבל על חורבן בית מקדשנו ועל גלות בת כמעט אלפיים שנה, שנכון לשעת כתיבת השורות עדיין לא זכינו לסיומה – אולם יחד עם זאת זהו חודש של נחמה, כפי שמודגש בשמו של החודש: מנחם אב.
מי המנחם ומי המתנחם? לכאורה אנחנו אלו שזקוקים לנחמה. העם שחלק חשוב ממנו כבר יושב בארצו, אך עדיין סובל, נפגע ורחוק מלענות על ההגדרה 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. אבל לא על הנחמה הזו נקרא שמו של החודש. אם החודש היה נקרא על שם הנחמה הזו, הנחמה שאבינו שבשמיים מנחם אותנו, הוא היה נקרא 'אב (ש)מנחם'. הסדר ההפוך של המילים – 'מנחם אב' – מלמד על משמעות הפוכה: לא נחמה המגיעה מהאבא אלא נחמה המגיעה אל האבא. הקדוש-ברוך-הוא מעוניין בנחמה לא פחות מאתנו, והחידוש הגדול הוא ציפייתו שאנחנו אלו שנעניק לו אותה.
***
על מה מעוניין הקדוש-ברוך-הוא בנחמה? – בדיוק על מה שאנחנו זקוקים לנחמה. וכך מספרת הגמרא: "בכל שעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (ומפארים את שמו של) הקדוש ברוך הוא (הוא) מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. אוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
אחד מגדולי מפרשי התלמוד, רבי שמואל אלעזר אידלס (המהרש"א), כותב על כך שבזמן שבית-המקדש קיים – "בביתו" – מקלסים את הבורא כמלך. אך בזמן הגלות, כשמלכותו נעלמת, הוא מכונה אב. ועל כך, על היעלמותה של המלכות, מעונין הקדוש-ברוך-הוא בנחמה, ולא פחות מכך – הוא מעוניין שאנו, בני ישראל, נהיה אלו שמנחמים אותו.
זו למעשה המטרה שאנו משמרים את זכר החורבן. אנו אבלים לא לשם צער גרידא, אלא כדי לזעזע את עצמנו ולהתעורר להוסיף בתורה, במצוות ובמעשים טובים. כי כאשר השם רואה את בניו מתעוררים בתשובה, זוהי הנחמה הטובה ביותר על צערו ולזה הוא בעצם מצפה.
ההתעוררות מצדנו היא גם מה שיגרום להפיג את הצער הזה לגמרי: היא זו שתגרום לקדוש-ברוך-הוא לשלוח כבר את הרבי מליובאוויטש משיח צדקנו (ששמו מנחם) ובכך להביא לכולנו את הנחמה המושלמת – בגאולה האמתית והשלמה.