תחושתו של האב מלפני עשרים ושתיים שנה לא אכזבה. המספרים בהם נקב הרבי – שמונה-עשרה, עשרים, עשרים ושתיים שנה – הוכחו כמדויקים.
הוא התגורר בבוסטון. יהודי חם וחבר פעיל בקהילת 'יאנג ישראל' המקומית. ילדיו התחנכו בבית-הספר הקהילתי וכאשר בגרו שלחם לרכוש השכלה גבוהה באוניברסיטת בוסטון הידועה. באותן שנים למדו באוניברסיטה זו יהודים דתיים רבים ובמקום פעל מטבח נפרד שסיפק ארוחות כשרות למעוניינים, תמורת תשלום.
היה זה כעבור כמה חודשים מאז נרשם אחד מבניו לאוניברסיטה. בשיחת טלפון מפתיעה, היה הבן גלוי-לב עם האב וביקשו להפסיק לשלם עבור המנות המיוחדות. "מזה כמה שבועות שאינני מקפיד על אוכל כשר. אני אוכל בחדר האוכל הרגיל של האוניברסיטה".
האב הוכה בהלם. הוא לא פילל עד כמה קרה רוח הכפירה שנשבה בין כתלי האקדמיה. אבל המציאות הקשה הייתה ברורה. הבן הלך והתנער לחלוטין משמירת תורה ומצוות והאב האומלל לא ידע את נפשו מרוב צער.
יום אחד פגש את האב אחד ממכריו. המכר זיהה על פניו כי משהו לא כשורה והתעניין לדעת אם יוכל לעזור. האב ניסה להתחמק, אבל הלה היה ידיד אמת ורצה בכל לבו לסייע. הוא התעקש לדעת מה ארע לו – והאב פתח את סגור לבו וגולל בכאב את החדשות הרעות שקיבל מבנו.
הידיד הביט בו בכאב רב ובהשתתפות כנה. "אני מכיר מישהו שיכול לעזור לך", אמר הידיד. "הרבי מליובאוויטש. אתה מכיר אותי ויודע כי אינני חסיד חב"ד, כך שאין לי שום אינטרס לפאר את שם הרבי", 'התגונן' הידיד. "אבל אני אומר לך בוודאות. לנוכח עדויות ששמעתי, האיש הזה הוא שיכול לעזור לך".
האב סירב להאמין. הוא כבר ניסה בכל מיני דרכים להחזיר את בנו למוטב ונכשל. אז למה שיצליח בכך אדמו"ר מניו-יורק שמעולם לא ראה את בנו ואינו מכירו. הידיד זיהה את הספקנות של האב ושלף צרור סיפורי מופתים של הרבי, אותם שמע ממקור ראשון. "מה אכפת לך לנסות", שכנע את האב. "אם לא יועיל לא יזיק". האב נכנע. הוא התקשר למזכירות הרבי מלך המשיח והזמין תור ל'יחידות', כפי שמכונה פגישה בארבע עיניים עם הרבי.
ביום המיועד, יותר נכון בלילה המיועד, נסע האב לניו-יורק. הוא הגיע למרכז חב"ד העולמי באישון לילה, סמוך לשעה שנקבעה לו. האווירה המכובדת והשקטה ששררה במבואה שלפני חדרו של הרבי הרגיעה מעט את סערת רוחו.
בבוא תורו, נכנס בהתרגשות לחדרו של הרבי, הציג את עצמו וסיפר לרבי את הפרשייה המעציבה. לאחר שסיים, אמר לו הרבי מילים ספורות: "עליכם להיזהר שלא לנתק את הקשרים עם הבן. שימרו על קשר טוב איתו וקבלו אותו כפי שהוא. בסופו של דבר הוא יחזור". וכאן הוסיף הרבי את המשפט הבא: "זה יכול לארוך זמן. שמונה-עשרה שנה, עשרים שנה, עשרים ושתיים שנה, אבל בסוף הוא יחזור".
הטון בו נאמרו הדברים, אולי גם מבטו המיוחד של הרבי גרמו לאב לצאת מחדרו של הרבי רגוע. לבו אמר לו, כי הרבי לא נקב סתם במספרים וכי עליו להתאזר בסבלנות. נאמן להנחיות שקיבל, קיבל על עצמו לשמור על ערוץ הידברות פתוח עם הבן.
עם השנים, התקדם הבן מאוד בקריירה האישית. הוא נמנה על צוות העוזרים המצומצם של נשיא ארצות-הברית לשעבר, קלינטון. כמתחייב מתפקידו הוא התגורר בוושינגטון, אבל לא כל כך כמתחייב מתפקידו – הדיר רגליו לחלוטין מבית הוריו. אולי כי הרגיש לא נעים, אולי לא רצה שראשו הגלוי יצער אותם. אבל קשר טלפוני נשמר.
בשנה השמונה-עשרה, לקראת ראש-השנה, הגיע הטלפון המפתיע. בדרך כלל, האב היה זה שמתקשר לדרוש בשלום בנו. הפעם התקשר הבן ושאל אם יוכל לבוא להתארח בבית הוריו בראש-השנה. "יקירי", נרגש האב, "חדרך מחכה לך. רק שתבוא".
ואכן הבן הגיע. הוא הלך עם האב לבית-הכנסת, סעד בחיק המשפחה את סעודות החג והאווירה הייתה נהדרת. אבל כנראה שטרם הגיע הזמן לחזרה מלאה. אחרי ראש-השנה נפרד הבן מהוריו וחזר לעיסוקיו.
חלפו שנתיים נוספות. עשרים שנה מאז ה'יחידות' אצל הרבי, שוב קיבל האב טלפון. הפעם זה היה לקראת חג הפסח והבן ביקש להיות עם הוריו כל ימי החג. אם לתאר במילים ספורות, היה זה פסח נפלא גם להורים וגם לבן. האב מצדו, אמון על הוראת הרבי, לא לחץ על הבן בענייני יהדות. הוא המתין להתפתחויות שתתרחשנה מאליהן.
כעברו שנתיים נוספות, הגיעה ההפתעה האמיתית. הבן צלצל והזמין את הוריו לביתו שלו! "הכשרתי את המטבח ואתם יכולים לבוא וליהנות מאירוח אקסקלוסיבי כשר", בישר הבן בטון חגיגי
מתברר, כי בזמן האחרון הוא הכיר את שליח הרבי בוושינגטון, הרב לוי שם-טוב והחל לחזור ליהדות. הוא אפילו נזכר בטעמי-המקרא אותם למד לקראת בר-המצווה ולאחר שרענן את זכרונו אף הפך להיות הקורא בתורה בבית חב"ד!
תחושתו של האב מלפני עשרים ושתיים שנה לא אכזבה. המספרים בהם נקב הרבי – שמונה-עשרה, עשרים, עשרים ושתיים שנה – הוכחו כמדויקים.
(מפי הרב מרדכי ברקוביץ', ששמע מבעל המעשה)