בואנוס-איירס, י"ב באדר שני, תשנ"ב. איסר קירשנברג, מנהל מחלקת 'תרבות ועיתונות' בשגרירות ישראל בארגנטינה ישב במשרדו ועסק בעבודות שוטפות. אל חדרו נכנס קצין עיתונות וביקש לצלם מסמכים במכונת הצילום. יותר נכון, הוא ביקש להשאיר את המסמכים לאיסר, כדי שהוא יצלם עבורו. הוא היה בטוח שאיסר יסכים. זו לא פעם ראשונה שאיסר ממלא עבורו בקשות כאלה.
 
אבל איסר הפתיע אותו. "אם אתה הולך – אני מפסיק לצלם. הישאר פה עד שאסיים". קצין העיתונות זקף גבה למשמע הדברים, בעיקר למשמע הטון בו נאמרו. בלית ברירה, נשאר לצד איסר ואיסר המשיך לצלם.
 
היה זה בערך בשעה שלוש אחר-הצהריים, כשלפתע פיצוץ עז ואיום החריד את כל הבניין. איסר לא קלט מה התרחש. לרגע השתטה לחשוב כי מכונת הצילום התפוצצה, אולי המזגן. הוא לא העלה בדעתו, כמו שאף אחד מהעובדים האחרים השוהים בבניין לא העלו בדעתם, כי מדובר בפיגוע חבלני. בתוך רגע התמלא החדר באבק ועשן מחניקים. באפקט נוסף של הפיצוץ קרס אחד הקירות בחדר. עכשיו כבר היה ברור כי לא מדובר בתקלה טכנית.
 
משאית תופת נהוגה בידי מחבל חיזבאללה התפוצצה בחזית בניין השגרירות וגרמה לקטל והרס רב. שלושים יהודים איבדו את חייהם וקרוב לארבע-מאות נפצעו. משרידי המשאית שנמצאו על גגות בניינים סמוכים ומממדי ההרס, העריכה המשטרה כי המשאית הייתה עמוסה במאתיים קילוגרם חומר נפץ.
 
באינסטינקט מהיר, קם איסר לוודא כי שלום לקצין שבחדרו. אכן, שלום היה לו – בזכותו. אילולא התעקשותו המוזרה של איסר כי הקצין יישאר לצדו – הוא כבר לא היה בין החיים, משום שחדרו הפך למאכולת אש...
 
איסר והקצין יצאו מהחדר ולנגד עיניהם התגלה מחזה מזוויע. חצי מהבניין קרס. חדרו של איסר היה בקומה השנייה. הקומה הראשונה התרסקה כמעט כליל וגם הקומה השנייה הייתה הרוסה ברובה. הייתה סכנה להישאר במבנה. איסר והקצין נתקפו בהלם, אך התעשתו די מהר וחיפשו נתיב מילוט בין ההריסות.
 
איסר זוכר את עצמו יוצא מבין החורבות מאובק כולו, אך בריא ושלם – לתדהמת צוותי-תקשורת רבים, שכבר הספיקו לצבוא על המתחם. בינתיים, הבין כי בכוחו להחיש סיוע לצוותי ההצלה והזדרז לחזור פנימה ולתת כתף. המראות שנגלו לעיניו היו קשים מנשוא. מאות אנשים מוטלים בין אבנים ושברי זכוכית, פצועים ברמות שונות ומשוועים לעזרה.
 
לאט לאט חדרה לתודעתו ההכרה איזה נס עצום התרחש לו. לא היה חסר הרבה כדי שגם הוא ייראה כמו כל אלה שלפניו. איך, במה זכיתי? תהה. ואז – בהבזק מהיר – הכה במוחו זיכרון מלפני כשבועיים ימים. הוא היה בניו-יורק, בחצרו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. ביום ראשון, כ"ו באדר א', עבר בחלוקת הדולרים מול פני-הקודש ואמר לרבי כי בימים הקרובים עומד לחזור לארגנטינה.
 
הרבי הגיש לו דולר וברכו: "נסיעה טובה". זו לא הפעם הראשונה שאיסר עובר לפני הרבי. אבל משום מה, הפעם קיננה בו הרגשה מיוחדת. הרבי נתן בו מבט  חודר, העניק לו דולר נוסף ואמר "בשורות טובות". איסר חשב ללכת, אבל אז נזכר כי בעוד כמה שבועות, בכ"ב אדר ב', יחול יום הולדתו. הוא אמר זאת לרבי והרבי הגיש לו דולר נוסף וברכו ב"אריכות ימים".
 
הברכה האחרונה הייתה מאוד מוזרה בעיניו. הרי הוא אדם צעיר ומדוע שיזדקק לברכת אריכות ימים. גם חבריו תמהו מאוד לשמע הדברים ושאלוהו אם בטוח כי שמע היטב את דברי הרבי. לעיתים, מרוב התרגשות, לא מצליחים לקלוט היטב את דברי הרבי. אבל איסר היה בטוח כי שמע היטב. אלו היו המילים שיצאו מפיו של הרבי.
 
עכשיו הכול התחוור לו. כעת נהיה לו נהיר פשרן של אותן מילים לא צפויות. אכן, הייתה משמעות רבה לברכה "אריכות ימים".
 
לאחר כיממה, כאשר נודעו שמות הפצועים וההרוגים, התברר לאיסר נתון מדהים נוסף: כל האנשים שביקשו לפני נסיעתו כי יזכיר את שמותיהם לפני הרבי – ניצלו. חלקם אמנם יצאו בשריטות קלות פה ושם, אך זאת בעוד שחברים שעמדו לידם נפגעו קשה ואף יותר מכך...
 
עובדה מדהימה נוספת הייתה, שחדרו של איסר היה מהבודדים במתחם שלא נפגע בכלל! היו בו כמובן, קופת צדקה וספר חת"ת (= חומש, תהילים, תניא), כהוראתו של הרבי, על קירו הייתה תלויה תמונה של הרבי – והכול נותר על עמדו. היה צריך רק לטאטא מעט את האבק ולחזור לעבוד בחדר!
 
סיפור הצלתו של איסר עשה לו כנפיים וגרם להתחזקות רוחנית גדולה בקרב רבים בקהילה היהודית.