חודש תמוז הוא תוקף החום, בשפתה של התורה נקרא הקיץ 'תקופת תמוז', כיוון שהחום מגיע לשיאו בחודש זה.

אמנם, בתלמוד מופיע מאמר של חכמי ישראל, הם כותבים כי חמור, אפילו בתקופת תמוז, קר לו.

כדרכה, מבארת תורת החסידות את הדברים במשמעותם הפנימית יותר: חום רומז לחמימות והלהט. לכל ישראלי מצוי הייתה סבתא של סבא שהובילה אותו ל'חדר' בלהט, בחדווה ובחיות. המצוות לא היו נעשים מתוך הרגל, אלא מתוך חמימות ולהט בקיום רצנו של הקדוש ברוך הוא.

חודש תמוז, חודש החום, נותן כוחו לקיים מצוות בחום גם במאה העשרים ואחת, הקדוש ברוך הוא נותן 'אופציה', הזדמנות לשינוי, להתחיל לקיים את רצונו בחיות.

חמור הוא הגוף החומרי, הבהמי שאינו מושפע משפע החום והחיות המוזרם מלמעלה בתקופה זו. הקיפאון הרוחני ממשיך לאחוז בו בחזקה, בעוד שהנשמה רוצה 'להתחיות' במצוות, הוא מעדיף לקיים בקרירות, במבע עיניים זה נראה קיום בצורה 'שקולה' ו'מחושבת', אך למעשה זו 'קיפאון החמור'.
-
חז"ל מבארים כי אנו-נשמתנו הננו כרוכבים על גבי חמור. תפקידו של הרוכב הוא לשלוט על החמור, להרכיבו לאן שהוא - הרוכב - רוצה – ולא שהחמור ישלוט בו... ואם החמור מתנגד, על הרוכב לייגע אותו ולייסר אותו על-מנת שהתנגדותו תישבר.

אם הגוף החומרי קר וקפוא, עלינו לייגע אותו, ללמוד תורה ביגיעה, בחמימות. לקיים מצות בהקפדה, בדקדוק ובחמימות. כך, כשנייגע את הגוף החומרי-חמור, נוכל להפכו לבטל אלינו לגמרי, לשלוט בו ולהשתמש בו לצרכינו.
-
חז"ל אמרו כי האדם הוא עולם קטן, כשם שבעצמינו עלינו לייגע את החמור, כך גם בעולם, במיוחד בחודש תמוז, עלינו לחמם את העולם, להשתמש בו לקדושה ולתקנו. כאשר נגיע ליעוד של 'לתקן עולם במלכות ש-ד-י', כאשר נתקן את החמור, הרי שלפתע יופיע משיח, עני – שרוכב (מתקן) על חמור...