פנחס ארז את מיטלטליו אל תוך תיק נסיעות. עוד קריאה שגרתית לשירות מילואים באזור יריחו. "כמה ימים – ואני חוזר", הזכיר לאשתו בשעה שעמד בדלת ביתם שברמת-גן. הוא לא העלה בדעתו באלו נסיבות לא צפויות ישוב הרבה יותר מוקדם ממה שחשב.
 
צלצול הטלפון תפס אותו באמצע מילוי משימה בבסיס. הייתה זו אשתו. "פנחס", נשבר קולה, "אל תשאל מה קרה. אל תשאל". אשתו פרצה בבכי היסטרי ממש. "מה קרה?", נבהל פנחס. "אני, אני לא מצליחה לדבר", יבבה אשתו. "הנה הרופא כאן לידי. הוא יסביר לך מה קרה".
 
הרופא דיבר קצרות: "מדבר מנהל מחלקת ילדים בתל השומר. בנך בן השבע נפל ממרפסת ביתך. לא ברור עדיין מה מידת הפגיעה. רצוי שתגיע הנה בדחיפות".
 
יוני! הלם לבו של פנחס בפראות. אלוקים אדירים! איך הוא נפל? דירתם הייתה בקומה שנייה – משמע, שיוני נפל מגובה שבעה מטרים! פנחס הבין היטב מה המשמעות של נפילה כזו. היא עשויה להיות קטלנית! הו, לא, רק לא זאת, התפלץ פנחס מעצם המחשבה.
 
פנחס ניגש בבהילות אל המפקד, סיפר לו מה קרה וביקש רשות לנסוע. המפקד, כמובן, אישר לו מידית ופנחס רץ למכוניתו, התניע ויצא לדרך. דוושת הדלק נסחטה תחת רגלו של פנחס עד תום. הוא נסע במהירות מטורפת, ושפתיו לחשו כל העת תפילה לשלומו של יוני מחמדו. הוא התחנן לבורא העולם שיחולל נס ויציל אותו. בתוך 45 דקות כבר היה בבית הרפואה.
 
אשתו הנחתה אותו להיכן להיכנס, ובתוך דקות הוא היה ב"חדרו החדש" של יוני. בנו יקירו שכב במיטה, מחובר לאין ספור מכשירים חשמליים מזמזמים ומקובע למין סד שנועד לקבע את עצמותיו. סוללת רופאים הקיפה את המיטה.
 
הרופא הראשי לקחו הצידה וסיפר לו בקצרה על ממצאי הבדיקות והצילומים שנערכו עד כה: שבר חמור באגן, סדק בחוליה השלישית בעמוד השדרה וקרע בכבד. "ניסינו לתקשר עם יוני במשך השעות מאז שהגיע לכאן", תאר הרופא. "נראה, כי סבל רב עובר עליו. אולם הוא לא מוציא הגה מהפה".
 
התמונה הייתה עגומה מאוד. פנחס ורעייתו לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. גם הם ניסו לתקשר עם יוני, אך לא קצרו הצלחה יתירה. מה שכן, בשעות הערב הצליח יוני להירדם, לשמחתם, על אף כאביו החריפים. במשך הלילה נותר פנחס על משמרתו ליד מיטתו של יוני, ממשיך להתפלל שיתחולל נס והמחר יהיה טוב יותר.
 
והתפילה התקבלה. בבוקר התעורר יוני ילד חדש. הוא החל לדבר בטבעיות, ענה לעניין ובכלל נראה רגוע יותר. "אבא, אתה יודע?", סיפר בתמימות ילדותית, "חלמתי את הרבי מליובאוויטש. הוא עמד לידי ואמר לי כי בא לרפא אותי, ושאני אהיה בריא ואצליח ללכת".
 
פנחס הביט בבנו בעיניים טובות. הוא היה מאושר מעצם העובדה שיוני מדבר, אבל לא התפתה לשגות יחד עם בנו בחלומותיו הנעימים. הוא הבין שילדו הקט לא מודע לחומרת הפציעה שלו. הוא, פנחס, ראה את הצילומים... "הלוואי", פלט ונאנח בכבדות.
 
כך חלפה על יוני עוד יממה תמימה של שכיבה מוחלטת, מקובעת, בלא יכולת לזוז. זו הייתה משימה לגמרי לא פשוטה לילד בן שבע, אבל לא הייתה לו ברירה.
 
למחרת נלקח יוני לבדיקות סי.טי. ואם. אר. איי. להפתעת הרופאים, הן לא הראו שום שבר באגן. האגן נראה שלם, ללא פגע. אלא שזאת הייתה רק ההפתעה הראשונה. בדיקות נוספות שנערכו בהמשך היום הראו כי גם החוליה בעמוד השדרה שלמה וכמו כן הכבד מתפקד כראוי ואין בו שום קרע.
 
זה היה למעלה מבינתם של הרופאים. כזה ניגוד מוזר בין ממצאי הבדיקות של שלשום והיום! הם היו משוכנעים שתוצאות הבדיקות שבידם הוחלפו עם תוצאות בדיקות של ילד אחר. אבל בכל אופן, קשה היה להאמין שבכמה וכמה בדיקות אירעה החלפה שכזו.
 
יוני נותר מאושפז לחמישה ימים נוספים, בהם ערכו לו בדיקות וצילומים חוזרים, והם רק אישרו את נכונות הנס. לרופאים לא נותר אלא לאשר בחתימת ידם, כי באורח בלתי מוסבר החלים יוני מפגיעותיו הקשות. "אין לנו ספק, כי הצילומים הראשונים המראים פגיעות חמורות שייכים לילד הזה. אין לנו שום הסבר רפואי, כיצד פגיעות חמורות כאלו חלפו  ועברו פתאום, כלא היו, מבלי להותיר סימן".
 
בתוך מספר ימים חזר יוני ללכת כרגיל ולתפקד כאילו לא קרה דבר. הוא שוחרר מבית-הרפואה, מבלי שיקלוט את עצמת הנס שהתחולל לו. מכל מקום, הוא מספר בגאווה לכל מי שפוגש, כי כששכב על מיטת בית-הרפואה חלם כיצד הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מברך אותו וכי הוא יודע שהיותו בריא כיום היא אך ורק בזכות אותה ברכה חלומית.