לאחר שמשה-רבנו הקים את המשכן, בטרם העביר את שרביט המלאכה לאהרון ובניו הכוהנים, הוא עבד בעצמו בכל עבודות-הקודש.
 
סדר העבודה של משה היה מאוד מעניין: הוא חנך את כלי המשכן עוד לפני שהשלים את הקמת המשכן. הוא העמיד את השולחן וערך עליו את לחם-הפנים, הציב את המנורה והדליק בה את הנרות, וכך עם יתר הכלים – ורק אחר-כך, "וישם את מסך הפתח למשכן".
 
בדרך כלל, מקובל להכניס לבית רהיטים ולהשתמש בהם רק לאחר שמשלימים את בניית הבית. כך אכן נהגו גם בני-ישראל בכל מקום שחנו במדבר: תחילה הקימו את כל המשכן בשלמות ורק לאחר-מכן הכניסו פנימה את כליו. מדוע, אפוא, חרג משה מהסדר המקובל והחל לעבוד במשכן עוד בטרם השלים את הקמתו?
 
התשובה היא, שבכך הניח משה יסוד לסגנון חשוב בעבודת השם – סגנון עבודה שלא על-פי סדר והדרגה. בעתים רגילות נדרש יהודי לעבוד את השם בצורה מסודרת ולהתעלות בהדרגה במעלות התורה. אולם ישנם מצבים שיהודי נדרש לפרוץ גבולות ולהתאמץ הרבה יותר מרגילותו.
 
שינויו של משה-רבנו בעבודת-הקודש מהסדר הרגיל, נועד לתת כוח לעם ישראל לדורותיו לעבוד את השם (בעת הצורך) מעל ומעבר לסדר ולהדרגה. לעבוד בסגנון של דילוג מהיר אל שלבים גבוהים מתקדמים.
 
כזו מין עבודה נדרשת מאתנו בתקופה זו של רגעי הגלות האחרונים. להשתמש בנתינת הכוח שקיבלנו ממשה-רבנו ולהתאמץ בלי פרופורציה, עד קצה גבול היכולת, כדי להשלים את המאבק בחושך הגלות ולהביא את הגאולה השלמה.