תחיית המתים היא תופעה שלכתחילה קשה להכיל בשכל והיגיון. בגמרא מוסבר מדוע זו תופעה שבהחלט יש לה מקום בהיגיון. מסופר שם שקיסר רומי שאל את רבן גמליאל, כיצד ייתכן שגופות שכבר נרקבו והפכו לעפר תחזורנה לחיות? רבן גמליאל לא הוצרך להשיב על כך, מכיוון שבתו של הקיסר מיהרה להשיב: אם מצליח הקדוש-ברוך-הוא ליצור ברחם אישה גוף מטיפה נוזלית – מדוע שלא יוכל ליצור זאת מעפר! (לפי גרסה אחרת אמרה: אם ניתן לשחזר כלי זכוכית, מעשה בשר ודם, לאחר שנשבר – קל וחומר שניתן יהיה לשחזר בשר ודם, מעשה הקדוש-ברוך-הוא, לאחר שנרקב!)
 
תשובה אחרת ניתנה לאפיקורוס שלעג על האמונה בתחיית המתים. הטיעון המקורי שלו היה שגם החיים מתים בסוף, אם כן ודאי שהמתים לא ישובו לחיות. התשובה הניצחת שקיבל הייתה: אם נולדים כאלו שאף פעם לא חיו בעולם, מדוע שלא יוכלו לשוב לכאן אלו שכבר חיו?!
 
עיקרו של תהליך התחייה יתרחש באופן הבא: כאמור, הגופות נרקבו והפכו לעפר. אולם עצם אחת בשם 'לוז' שורדת מכל גוף. מדובר בחוליה קטנה בעמוד השדרה, שהדעות חלוקות היכן בדיוק היא ממוקמת בו. בזמן הגאולה ירד על העצם הזו 'טל תחייה' וכך תיווצר 'עיסה' שממנה ישוחזר מחדש הגוף, ולשם תחזור הנשמה.
 
לגבי אלו שיחיו בזמן שתתרחש תחיית המתים, נכתב בספר הזוהר כי הקדוש-ברוך-הוא ימית אותם לרגע ויהפכם לעפר וישוב ויקימם לתחייה. זאת במטרה שלא יישאר בעולם שום זכר ממשי מהתקופה שבה שררה בו טומאה. כך גם לגבי גופות הצדיקים, ש"אין רימה שולטת בהם" והן נותרו בשלמותן עד היום – גם הן תחזורנה לעפר לרגע לפני התחייה. ובלשון הגמרא: "עתידים צדיקים להיות עפר".
 
אך הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מדגיש, כי לא מדובר בשיבה לעפר גשמי כפשוטה, אלא בשיבה לעפר רוחני. כלומר, בהתבטלות מוחלטת אל הקדוש-ברוך-הוא, בדומה להתבטלות המוזכרת בתפילה: "ונפשי כעפר לכול תהיה". ולכן אלו החיים בדורנו, הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, ימשיכו למעשה לחיות ברצף אל תוך חיי הנצח של הגאולה.