מדוע תתנשאו על קהל ה' (במדבר טז,ג)

מדברי הרבי מליובאוויטש מה"מ על פרשתנו פרשת 'קורח' - מובאת הוראה (תורה מלשון = הוראה) מעניינת, הנלמדת ממחלוקתו של קורח ועדתו נגד משה רבנו. טענתו העיקרית הייתה1: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". כלומר, קורח תבע שוויון מוחלט בין כל בני-ישראל - הוא רצה שתהיה אחדות מושלמת בין כל חלקי העם.

אולם התורה אומרת, כי פנימיותה וסופה של טענה זו אינה אחדות, אלא מחלוקת; ומחלוקת קשה ביותר, עד שכל מחלוקת שלילית שעלולה להיות אצל יהודים יונקת את כוחה ממחלוקת קורח ועדתו זו, וגם נקראת על שמה.

שמירת הייחוד

ההסבר לכך רמוז בדברי משה רבנו: "בוקר ויודע ה'", וכפי שמפרש זאת המדרש: "אמר להם משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולין אתם לערב יום בלילה?!... אם יכולין אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".

פירוש הדבר: הקב"ה ברא את העולם באופן שכל נברא יש לו גדריו והגבלותיו, שבהם הוא נבדל מכל שאר הברואים. הבדלה זו חיונית לקיומו של העולם, שכן לכל יצור תפקיד מיוחד, והוא נברא על-פי התפקיד שעליו למלא. שלמותו של כל נברא היא דווקא כאשר הוא שומר על גדריו ועל תכונותיו המיוחדות, וממלא באמצעותם את תפקידו. אם הנברא אינו ממלא את ייעודו-הוא, אלא מנסה להידמות למשהו אחר - הוא גורם בלבול בכל סדרי בראשית.

חלוקה אלוקית

החלוקה בין כוהנים, לוויים וישראלים (ובקרב הכוהנים עצמם - בין כוהן הדיוט [פשוט] לכוהן הגדול) לא הייתה חלוקה שרירותית. זו החלוקה האלוקית בין הנשמות השונות בעם-ישראל, שנבראו באופן שונה אלה מאלה, על-פי השליחות האלוקית שמוטלת על כל סוג. רצון ה' הוא, שכל אחד ואחד מהסוגים הללו ימלא תפקיד מיוחד, ולכן נקבעה ההבדלה הזאת.

ביטול המחיצות בין הסוגים השונים שבעם-ישראל, לא זו בלבד שלא היה מביא אחדות, כפי שחשב קורח, אלא להפך - הדבר היה גורם הרס, פירוד וחורבן. אחדות אמיתית אין פירושה טשטוש ייחודו של כל פרט, אלא להפך - מיצוי כל הכוחות של כל הפרטים למען המטרה המשותפת. צריך שיהיו כוהנים, לוויים וישראלים, ושכל אחד מהם יתרום לכללות העם את מה שהוא יכול לתרום על-פי גדריו ותפקידיו.

חשיבות המחיצות

סיפורו של קורח יש בו לקח נצחי גם לימינו אלה: יש הסבורים שלמען ה'אחדות' וה'שלום' מותר לוותר על מחיצות שונות - מחיצות בין גברים לנשים, בין דיעות ואמונות, בין ישראל לעמים וכדומה. למדים אנו מפרשת קורח, שמעשים כאלה לא זו בלבד שאינם מביאים אחדות, אלא הם מוליכים בסוף...לפירוד לבבות.

דברים שמעצם טבעם שונים, כמו אש ומים - צריכים להכבד ולהשמר בגדריהם. הברכה מהם היא - כשהם מובדלים ומופרדים... כשכל אחד מכובד במקומו, ומכבד (באמת) כבוד זולתו, כי לכל אחד תפקידו המיוחד (ב"פָּזֶל"...), שלשמו נברא במיוחד - וזו הדרך לאחדות אמיתית ולשלום אמיתי.