כשארז ועדנה נדב שמעו על האפשרות לכתוב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח ולהתברך באמצעות 'איגרות קודש', הם לא התלבטו כלל מה יהיה נושא המכתב. כבר כמה שנים שהם כמהים, מתפללים וחולמים להיפקד בזרע של קיימא. כמה תפילות התפללו, כמה דמעות שפכו על כך. אין קץ להשתוקקותם להתממשות תפילותיהם ותפילות מכריהם.
 
ארז ועדנה ניסחו מכתב והכניסו אותו אל הספר. השניים ניחנו באמונת צדיקים איתנה, והאמינו בכל לבם כי ברכה מהרבי בוודאי תתממש. ואכן, לא חלף זמן רב והנה נכונו להם בשורות טובות. חיים חדשים החלו להתרקם בבטנה של עדנה. בני הזוג המאושרים, שעמדו עתה להיהפך להורים מאושרים, לא ידעו את נפשם. הם זכו! הברכה מתקיימת!
 
ההיריון חלף עבר עליהם באיטיות רבה לטעמם. הציפייה ללידה הלכה והתעצמה אצל השניים. כל כך המתינו לרגע בה יאחזו בידם תינוק בריא ושלם. ילדם! כמה שנים שהם מחכים לרגע הזה...
 
דווקא לקראת הזמן המשוער ללידה חשה פתאום עדנה ברע. סחרחורת חריגה תקפה אותה, מלווה בתחושה כללית לא מבשרת טוב. היא הובהלה אל בית הרפואה "אסף הרופא", ולאחר מספר בדיקות החליטו הרופאים שלא לשחררה אלא להשאיר אותה תחת השגחה רפואית קפדנית.
 
בימים הבאים לא הוטב מצבה של עדנה. היא נהיתה חלשה יותר ויותר והתופעות המציקות רק גברו. בשלב זה החליט ארז לבקש שוב את ברכת הרבי. בפעם הקודמת שכתבו לרבי, נמנעו ארז ועדנה לפתוח את הספר ולראות מה כתוב בעמודים החופפים למכתב שהכניסו. אמונתם בברכת הרבי הייתה תמימה, והם לא ייחסו חשיבות למה שנכתב באותם עמודים. הפעם החליט ארז כי לאחר שיכניס את מכתבו יפתח את הספר ויקרא בעמודים החופפים אליו.
 
היה זה הכרך השביעי בסדרה. וכך כתב שם הרבי: "בטובו למסור מזל טוב לזוגתו תחיה וגם ברכתי לו ולה גם יחד שיכניסו את בניהם הנולדים בבריתו של אברהם אבינו..."
 
יותר מזה ארז לא היה צריך. הוא הרגיע את אשתו שהכול יהיה בסדר והחליט שאם הרבי התייחס לברית מילה, כנראה שעומד להיוולד להם בן ועליו לחפש מוהל ולהתחיל להיערך לקראת האירוע.
 
נרגש ושמח כאילו הוא כבר אוחז בתינוק או לפחות רואה אותו מול עיניו, החל ארז להתכונן לקראת הברית. המשפחה הקרובה הרימה גבה וגם שתיים לנוכח בטחונו הבלתי מעורער בדברי הרבי. אולם לארז לא הפריעו הגבות המורמות. הוא כבר טעם את התממשות ברכת הרבי וידע כי מילה של הרבי איננה שבה ריקם.
 
שבועיים של אשפוז חלפו על עדנה. הלחץ והמתח שעמם התאשפזה, סרו ממנה לחלוטין. ברגע המיוחל נולד להורים המאושרים – אכן, בן! בן בכור, בשעה טובה ומוצלחת.
 
ארז היה מבולבל ושמח, כמו כל אב טרי ואף יותר מכך. בתוך כל השמחה הגדולה הדהד משהו בראשו וסרב להניח לשלמות השמחה. ארז התקשה לזהות מה פשרו של אותו זמזום מטריד.
 
לאחר סיכומים אחרונים עם מנהלי האולם, מיהר ארז לרכוש ביגוד הולם לנסיך הקטן. הוא גם שב ווידא כי לא שכח להודיע על האירוע לאף אחד מהקרובים והמכרים. כשהמוהל החל לדבר אתו על מהלך הברית ועל התפקידים שבהם יכול לכבד את מי שיקר לו, הוא הזכיר כמובן את התפילה שנאמרת לאחר ברית המילה ובה מכריזים את שם הנימול.
 
באותו רגע 'נפל האסימון' בראשו של ארז. זהו. כעת ידע מה מטריד אותו. עוד קודם נישואיו נדר כי אם ייוולד לו בן יקרא לו 'גור אריה יהודה'. באחת ההזדמנויות שיתף את אשתו בנדר, אך היה זה מזמן, בעת שהאושר לחבוק תינוק משלהם נראה להם חלום רחוק. כעת התקשה להחליט האם לממש כעת את הנדר, או שמא לילד שנולד בברכתו של הרבי ראוי יותר לקרוא בשמו של אחד מאדמו"רי חב"ד, ולהמתין עם קיום הנדר להזדמנות נוספת, שתבוא בעזרת השם.
 
ארז שיתף את עדנה בהתלבטות. פתאום עלה בדעתו לשוב ולעיין באותו מכתב בו ברכם הרבי לקראת הברית. יחד עם אשתו החל לקרוא שוב את המכתב מילה במילה, בתקווה למצוא איזשהו משפט שיכוון אותם בהחלטתם. ואכן הם מצאו. הרבי כתב שם כי אינו מתערב בבחירת שמות והורה כי הבלעדיות בבחירה שמורה להורים. ארז ועדנה הבינו כי רצונו של הרבי כי ארז יקיים את נדרו וכך היה. שמו של הרך הנימול נקרא בישראל 'גור אריה יהודה'.