בפרשת השבוע מתוארת בריאת העולם בשישה ימים. אלא שסיפור הבריאה מסתיים במילים "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". משמע לכאורה שבריאת העולם הסתיימה רק ביום השביעי – בשבת עצמה?! מסביר על כך רש"י, שמלאכת הבריאה הסתיימה בדיוק בשבריר הרגע שבו הסתיים יום שישי ונכנסה השבת, ולכן זה נראה כאילו הבורא סיים את מלאכתו בשבת עצמה.
 
מדוע אכן היה חשוב לסיים את הבריאה ברגע האחרון? למה לא לסיים מוקדם יותר ולהיכנס לשבת בנחת ורוגע? בכך בא השם ללמדנו עד כמה חשוב לנצל כל רגע. גם לשנייה האחרונה שלפני כניסת השבת הראשונה הייתה תכלית, ולכן גם אותה ניצל הבורא ומילא את תכליתה – המשך הבריאה.
 
כיום אנו נמצאים באלף השישי לבריאה, בשנת תשע"ו (776). דהיינו, ברבע האחרון שבו. חז"ל אומרים שכל אלף שנים מקבילות לאחד מימי הבריאה, ועל פי זה אנו נמצאים כעת בתקופה שמקבילה לסיומו של יום שישי. אנחנו לקראת המעבר לגאולה השלמה – ה"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
 
העובדה שהקדוש-ברוך-הוא ניצל כל רגע מימי הבריאה, גם בסיומו של יום שישי, צריכה ללמד במיוחד אותנו עד כמה חשובים מעשינו ופעולותינו. אסור לנו להיתפס למחשבות שגויות כאילו לאחר עבודת-השם הנשגבה של כל גדולי ישראל בעבר – אין ערך למעשינו. עלינו לזכור שכשם שהשם לא הסתפק בכל העשיות הנשגבות של ימי הבריאה והמשיך לנצל גם את הרגעים האחרונים שלפני השבת – כך גם אנו לא יכולים לוותר על הרגעים 'שלנו' – הרגעים האחרונים של הגלות, ומוטל עלינו לנצלם כראוי. דווקא הפעולות הפעוטות כביכול שלנו הן אלו שמשלימות את העבודה של כל הדורות, והן שמביאות אותה לידי תכליתה – הגאולה השלמה, שתבוא תכף ומיד ממש.
 
(ליקוטי שיחות חלק ה עמוד 24)