היה זה בשלהי שנות השבעים. סוחר תכשיטים יהודי שהה במילאנו עם סחורה בשווי חצי מליון דולר ונתפס על-ידי המשטרה. בידו לא נמצאו קבלות ומסמכים המוכיחים את מקור התכשיטים. השוטרים עצרו אותו לחקירה והחרימו את סחורתו. הוא הואשם בגניבת תכשיטים ובניסיון להבריחם אל מחוץ לגבולות המדינה. האשמה האחרונה הייתה עשויה להשית עליו מאסר בפועל.
 
בחקירה המשטרתית לא הצליח היהודי להוכיח את חפותו, ולפיכך נקבע עבורו תאריך למשפט. לפי שעה, עד תום ההליכים, הוא שוחרר.
 
דואב ודואג יצא הסוחר מתחנת המשטרה, ומיהר לטלפן למכרו היחיד במילאנו, הרב שלום-בער פרידמן (ז"ל). הרב פרידמן, שליח ותיק של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ארחו בביתו כמה פעמים, וניחוחן של סעודות השבת בביתו נשמר היטב בזיכרונו.
 
כאשר שמע הרב פרידמן על הבעיה הסבוכה, המליץ לסוחר להזדרז להודיע על כך לרבי מליובאוויטש ולבקש את ברכתו. "אחר כך תדאג לעורך-דין".
 
סוחר התכשיטים לא היה חסיד. הוא נמנה על חובשי הכיפות הסרוגות. הוא נרתע לפנות בעצמו אל הרבי וביקש מהרב פרידמן לעשות עבורו את השירות. הרב פרידמן הסכים בחפץ לב. דרך הטלפון מסר למזכירות הרבי את שמו של הסוחר ותמצית סיפורו העצוב. המזכיר הבטיח להעביר בזריזות לרבי את בקשת הברכה של הסוחר, ואמנם בתוך כמה שעות הגיע המענה מהרבי. המזכיר צלצל לביתו של הרב פרידמן וביקשו למסור לסוחר בשם הרבי, כי לא ידאג.
 
מיודענו הסוחר התקשה מאוד לא לדאוג. מצבו היה רחוק מאוד מלעודד. אפילו נודע לו כי השופט שאמור לטפל בתיקו החליט לקיים בעניין משפט ראווה. כל הסימנים הראו שהלה מתכוון לעשות מהסיפור מטעמים...
 
הרב פרידמן המשיך לעודדו. "אם הרבי הורה לא לדאוג – בטוח אין מה לדאוג! מכל מקום", הניח הרב פרידמן יד תומכת על כתפו, "חסידים נוהגים להכין כלי רוחני, שבו תשרה ברכת הרבי. כדאי אפוא שתקבל על עצמך החלטה טובה, למשל – להפריש סכום כסף מכובד לצדקה, כדי שהברכה תשרה עליך כראוי".
 
הסוחר הרהר רגע ונקב בסכום שמתחייב לתת לצדקה לרבי. הרב פרידמן ידע כי לאותו סוחר לא נחשב סכום כזה לגדול. פניו הביעו מורת-רוח מסוימת. "לדעתי, סכום של שמונה-עשר אלף דולר ייחשב עבורך לתרומה הולמת ". הסוחר נותר המום במקצת. הוא התקשה לעכל הנחתה כלכלית כזו. בסופו של דבר הוא הסכים.
 
יומיים לפני המשפט, שב הרב פרידמן וטלפן למזכירות הרבי וביקש להזכיר שנית את הסוחר לפני הרבי. גם הפעם התקבלה מהרבי תשובה בתוך זמן קצר, זהה לקודמתה: לומר לסוחר שלא ידאג.
 
למחרת, יום לפני מועד המשפט, פנה השופט אל עורך-דינו של הסוחר, והודיע לו כי הוא מעוניין להיפגש עם הסוחר עוד באותו יום. הסוחר הופתע מאוד מהמהלך הבלתי-צפוי. הוא חשש כי השופט מעוניין לחלץ ממנו מידע באופן ישיר, תוך שהוא עוקף את עורך-דינו. אולם עורך-דינו הבהיר שאין לו מה להפסיד והמליץ להיענות לבקשת השופט.
 
כאשר נכנס הסוחר ללשכתו של השופט, נראה השופט נינוח ורך, לגמרי לא כפי שדמיין לעצמו. מסתבר, שהשופט החליט להתרשם ממנו אישית. הוא ביקשו לספר לו את גרסתו לפרשה.
 
הסוחר, מופתע לחלוטין מהמחווה הלא שגרתית, סיפר את כל האמת, כי כלל לא ניסה להבריח את התכשיטים. הוא קנה אותם מחנויות מוכרות במילאנו תמורת טבין ותקילין. אמנם אין בידיו מסמכים, אך זאת האמת, טען.
 
השופט האזין בקשב רב. כאשר סיים הסוחר לדבר, עוד בנוכחותו, זימן השופט את עורך דינו ללשכתו. "אני שמח להודיע לשניכם יחד על החלטתי, להורות למשטרה להשיב את כל הסחורה המוחרמת לבעליה. התרשמתי, כי מדובר באדם כנה וחף מפשע ואני מקבל את גרסתו במלואה".
 
בעקבות המופת הגלוי, נסע הסוחר בעצמו לביקור אצל הרבי. הוא זכה להתקבל עם עוד קבוצת אנשים בחדרו של הרבי, ובהגיע תורו – הגיש לרבי את התחייבותו, המחאה על סך שמונה-עשר אלף דולר.
 
את התפעלותו מאותם רגעים במחיצת הרבי, הביע כעבור שנים לפני בנו של הרב פרידמן, הרב אריה לייב: "הרבי העניק לי ברכות לרוב, ואת ההמחאה שהנחתי על השולחן אף לא חנן במבט"...