בפרשת השבוע מופיעים עונשים למי שלא יקיים את רצונו של הבורא. הקדוש-ברוך-הוא הוא הטוב הצרוף, ולא ייתכן שיגיעו ממנו דברים רעים. מוכרחים אפוא לפרש שגם העונשים החמורים הנם למעשה ברכות. כיצד באמת?
בפרשת השבוע מופיעים עונשים למי שלא יקיים את רצונו של הבורא. הקדוש-ברוך-הוא הוא הטוב הצרוף, ולא ייתכן שיגיעו ממנו דברים רעים. מוכרחים אפוא לפרש שגם העונשים החמורים הנם למעשה ברכות. כיצד באמת?
אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא הסיפור שמופיע בגמרא על רבי עקיבא. רבי עקיבא הלך בדרך כשעמו חמור ותרנגול. לקראת ערב ביקש להתארח בבתי עיר קרובה, אולם התושבים סירבו להכניסו. רבי עקיבא נאלץ להעביר את הלילה בשדה מחוץ לעיר, לאורו של נר שהיה עמו. קורות אותו לילה היו לכאורה רעות: התרנגול והחמור נטרפו, ורוח כיבתה את הנר. למרות הכול, אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה השם – הכול לטובה".
באותו לילה פשטה כנופיית שודדים על העיר ולקחה את כל התושבים בשבי. רבי עקיבא ניצל כי תושבי העיר סירבו לארחו והוא לא התגלה במקומו משום ששרר חושך עבות ולא היו עמו בעלי חיים שיסגירוהו בקולם.
דוגמה מפורסמת נוספת היא סיפורו של נחום איש גמזו: חכמי ישראל שלחוהו לקיסר הרומי עם תיבה מלאה אבנים יקרות. בדרך, נגנבה ממנו תכולת התיבה ובמקומה מילאו את התיבה בחול ועפר. נחום הגיש לקיסר את ה'דורון', וכשהקיסר גילה שמדובר בחול הוא היה בטוח שהיהודים שמוהו ללעג! נחום לא איבד עשתונות ואמר: "גם זו לטובה".
ואז קרה נס: אליהו הנביא הגיע מחופש לשר חשוב והציע למלך לנסות את העפר במלחמות נגד אויביו – שמא הוא יהפוך לחצים וחרבות. ואכן, כך היה! הדבר שנראה לכאורה רע, התגלה כטוב מאין כמוהו.
רבי עקיבא לא ראה כיצד הרע עצמו הוא טוב, אלא רק את האפשרות שתצמח טובה מהרעה. נחום חי קרוב יותר לזמן הבית, ימים בהם ניתן יותר לראות את הטוב האלוקי, ולכן הוא הצליח לזהות כיצד הרע עצמו הוא בעצם טוב.
בגאולה השלמה נזהה כולנו את כל הטוב הנשגב שהיה טמון בכל העונשים שבתורה ובכל הקשיים הגדולים ביותר של הגלות.
(ליקוטי שיחות חלק ב עמוד 393)