"הגיע יום הניתוח. הילד כבר היה מאושפז כמה ימים קודם לכן כדי לבצע בדיקות שונות. בוקר יום הניתוח מצא אותנו לחוצים כפי שרק הורים שבנם עומד להיכנס אל ניתוח יכולים להיות. הניתוח יצא לדרך.
בשנת תשד"מ (1984), בשנים בהם חו"ל היה פחות נגיש מהיום אך יותר נגיש מלפני כן, זכתה קבוצת חסידים לטוס לביקור מיוחד אצל הרבי. התרגשותם מהביקור הייתה גלויה. הם המו במטוס כדבורים בכוורת כשהמילה 'רבי' נשמעת מהם בכל שיחה, משפט או דיון. הנה הם עומדים לזכות לחזות בפני הקודש!
בין היושבים במטוס היה יהודי בעל זקן ארוך, חסיד בעלז. בשעה שהתארגנו יחד לאחת התפילות, עמד אותו יהודי ונראה מרוגש משהו. עשה רושם כאילו הוא מנסה לפתוח בדברים. לאחר התפילה בחר לפנות לאי מי מהקבוצה. "אתם נראים לי כחב"דניקים", ציין בעיניים מבריקות. הבעת פניהם השיבה תשובה ברורה. ברוך השם, שאנו לפחות נראים כך... "אני בטוח אפוא שהסיפור הבא יעניין אתכם:
"זו הייתה תקופה שחורה בחיינו. ימינו לא היו ימים ולילותינו לא היו לילות. חששות ודאגות השילו מעלינו כל בדל של רוגע. התקשינו אפילו בתפקוד היום יומי הפשוט. במצב הזה פגש אותי הרב חיים שלום סגל, שליח הרבי לעפולה, שם התגוררתי באותם ימים. כנראה שמצב רוחי המריר זעק מפניי. 'מה שלומך?', חייך הרב סגל חיוך כנה, תוך כדי טפיחה על השכם. הרגשתי כי ליהודי מולי באמת אכפת ממני והחלטתי לשתפו במערכה בה אני נמצא כרגע. לא שחשבתי כי הוא יוכל להושיע. פשוט, ראיתי בו כתובת מתאימה להשיח את לבי.
"סיפרתי לו כי יש לי בן חולה שסובל מבעיות שונות. בביקורת האחרונה שלנו איתו בבית הרפואה 'העמק' נקראנו לשוחח עם הצוות הרפואי הבכיר והמענה היחיד שהיה להם לבעיותיו של בנינו הוא ניתוח. ניתוח לא פשוט כלל ועיקר. אני ורעייתי חששנו מאוד. היינו מוכרחים להסכים לניתוח, אך לבינו היה כבד מאוד. 'זהו העניין', הנפתי זרועות מיואשות למולו של הרב סגל.
"הרב סגל שלף מאמתחתו פיתרון 'פשוט מאוד'. 'לרבי כבר כתבת?', שאל בחיוך.
"מיהרתי להזכיר לו שאני חסיד בעלז ולא של הרבי מליובאוויטש. הוספתי וציינתי כי הניתוח עומד להיערך בקרוב מאוד וכי איני מאמין שהרבי יואיל בטובו להזדרז לענות לי לפני התאריך המיועד.
"הרב סגל לא קיבל את נימוקיי. 'לרבי יכולים לכתוב כולם כי הרבי הוא של כל עם ישראל, ומעבר לזאת', הוסיף בחיוך של יודע דבר, 'עצם הכתיבה לרבי כבר משמעותית. אצל חסידים מקובל כי כבר בזמן הכתיבה מגיע המכתב ליעדו החשוב וזוכה לברכה'.
"השתכנעתי והעליתי על כתב את דאגותיי וטרדותיי בקשר לבני וקיוויתי לטוב.
"זמן קצר לאחר מכן – עוד לפני הניתוח – קיבלתי מכתב ברכה מהרבי. בסוף המכתב הסב הרבי את תשומת לבי לשיעורי הלימוד היומיים שתיקן חמיו, הרבי הקודם מליובאוויטש – בחומש (לפי חלוקת פרשת השבוע עם פירוש רש"י), תהילים (לפי חלוקה לימי החודש) ותניא (לפי חלוקה לימי השנה), המוכרים בכינוי 'חִת"ת'.
"אודה ואבוש כי שמחתי על הגעת הברכה, אולם ההתייחסות לשיעורי הלימוד היומיים נראתה לי לא רלוונטית לגביי. תייקתי אפוא את המכתב כראוי לו לפי רום מעלתו והמשכתי הלאה במערבולת הבריאותית הכאובה.
"הגיע יום הניתוח. הילד כבר היה מאושפז כמה ימים קודם לכן כדי לבצע בדיקות שונות. בוקר יום הניתוח מצא אותנו לחוצים כפי שרק הורים שבנם עומד להיכנס אל ניתוח יכולים להיות. הניתוח יצא לדרך.
"לפתע, כאילו לא די לנו במתח הרגיל של הניתוח, אנו מזהים מהומה רבתי. רופאים נכנסו ויצאו בחדר הניתוח, סניטרים נקראו לסייע ומכשור התגלגל פנימה והחוצה. הבנו שמשהו במהלך הניתוח השתבש. כעת, אפילו תהילים כבר לא יכולנו לומר מרוב לחץ. מה קורה שם?!
"כשזיהיתי בין אנשי הצוות המובחר את אחד הרופאים שהיה מוכר לי מאשפוזים קודמים, עצרתי אותו. 'דוקטור, דוקטור, תסביר לנו מה קורה!', פעם לבי בקצב מטורף. כבר לא ידעתי מה לחשוב. הרופא התלבט רגע, כמסתפק אם כבר לשתף אותנו במידע הטרי. כנראה שהבעת פנינו הנרגשת הייתה בעזרינו והוא החל לספר כי המנתח, שאומנם קיבל תיק צילומים של החולה, החליט משום מה לבקש בדיקות נוספות ובבדיקות האחרונות נמצא כי אין לילד שום בעיה! לא האמנו לכתחילה ולכן הזעקנו עוד ועוד מומחים שיעברו על הבדיקות ויחוו דעה. בינתיים, המסקנה של כולם היא שהכול חלף כלא היה'.
"באותם רגעים חלפה בי מחשבה ברורה מי 'אשם' בכל המהומה הזו: הרבי. ברגעים שלאחר מכן בושתי מעצמי שלא יישמתי לכתחילה את הוראתו ללמוד את השיעורים היומיים וקיבלתי על עצמי להתחיל ללמוד אותם".