פרשת-השבוע פותחת במילים "ואתחנן אל השם" ומתארת את התפילות והתחינות שנשא משה רבינו כדי שיאושר לו להיכנס לארץ ישראל. את המילה 'ואתחנן' מפרש רש"י בשני פירושים: א) מלשון מתנת-חינם. משה ביקש את הכניסה לארץ לא כשכר לזכויותיו הרבות, אלא כמתנת-חינם. ב) מלשון תחינה – אחת מעשר הלשונות שיש לתפילה.
 
משה רבינו לא טען שמגיע לו להיכנס לארץ. בענוותנותו הרבה סבר כי זכויותיו הרבות אינן אלא תוצאה מתכונות שניחן בהן משמיים ועשה בהן שימוש נכון, ועל כך הוא אינו ראוי לתמורה מיוחדת. הוא ביקש את הכניסה לארץ כמתנה, מתנת-חינם.
 
אם משה היה מי שמכניס את בני ישראל לארץ ישראל, הם היו מתעלים לדרגה רוחנית גבוהה ביותר וכניסתם לארץ הייתה גאולה שלמה ונצחית. אמנם בני ישראל עדיין לא היו ראויים להיות בדרגה זו – אך זהו בדיוק פשרה של הבקשה להיכנס במתנת-חינם. משה ביקש את הכניסה לארץ על כל השלכותיה – בחינם. גם מבלי שיהיו ראויים לכך.
 
יחד עם זאת, רצה משה שלא יהיה ניכר שמדובר במתנת-חינם. הוא רצה שבני-ישראל ירגישו כאילו השיגו את הדרגה הרוחנית הגבוהה בכוח עבודתם. כאילו התאמצו, התפללו והתחננו אליה. וזה מה שנרמז בפירוש השני במילה 'ואתחנן' – מלשון תחינה.
 
בזמנו, לא התקבל מבוקשו של משה והוא לא נכנס עם בני ישראל לארץ. ואכן אותה גאולה הייתה לא שלמה ולא נצחית. מאז, במשך אלפי שנים המשיך עם ישראל לקיים תורה ומצוות ולהתכונן לגאולה השלמה כדי להיות ראויים ומוכנים לה באמת – ומוכנות זו כבר הושגה. בקרוב ממש נזכה ליהנות מפירותיה.