לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, הצטוו להקריב את קרבן הפסח, כהודאה לה' על הניסים הגדולים של יציאת מצרים. אולם הייתה קבוצה בקרב העם, שהיו טמאים - כתוצאה ממגע עם דברים בלתי טהורים כמו מת וכדו' - ולכן לא יכלו להשתתף בהקרבת הקורבן. לפי מצוות התורה, אדם טמא אסור בהקרבת קורבן לפני ה', אלא רק לאחר שיטהר יוכל להקריב קורבן.
 
הגיעו אותם אנשים אל משה רבנו בתביעה: "למה ניגרע?!" – מדוע נפסיד את ההזדמנות להקריב את קורבן הפסח, רק בגלל שלא היינו טהורים באותו זמן?
 
פנה משה אל ה' וביקש עבורם הזדמנות נוספת, בה יוכלו לקיים את מצוות זבח הפסח. ואכן ה' נענה לבקשתו של משה בעקבות בקשה זו של משה ציווה ה' לקבוע תאריך נוסף - "פסח שני", בו היהודים שהיו טמאים בחג הפסח, חגגו והקריבו קורבן לפני ה'.
 
על ההוראה המיוחדת שנלמדת מסיפור זה עמד אחד מצדיקי חב"ד, והסביר כי האמירה כי "אין דבר אבוד" אינה דבר הקשור רק לסיפור הקרבת הפסח, אלא קוו הצריך להנחותנו בכל עבודת הא-ל. לעולם אין דבר שאי אפשר לתקן, אלא לכל אחד ובכל מצב בו הוא נמצא, תמיד ישנה את ההזדמנות להתקרב אל ה'.
 
גם אם אדם היה טמא, הרי שתמיד יש לו הזדמנות חוזרת לתקן את מעשיו. למרות שלא היה טהור - אלא היה במצב של טומאה עד שלא יכול היה להביא קורבן - בכל זאת ניתנת לו הזדמנות נוספת להתקרב אל ה' ולהשלים את מה שהחסיר.
 
הטומאה מסמלת את הניתוק מהקדושה. אולם התורה מלמדת אותנו כי גם אם הגענו למצב כזה – תמיד בכוחנו להתקרב לפני הא-ל מכיוון ש"אין דבר אבוד".
 
בכל מצב שאדם שרוי בו, אפילו אם זה מצב נחות ביותר - בכל זאת אל יתייאש ח"ו ויחשוב שאבדה תקוותו, מכיון שעל ידי תשובה נכונה, בכוחו להוביל את עצמו לצאת ממצבו זה ולזכך את עצמו עד כדי כך שיגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו בה היה קודם לכן.
 
לכל אחד מאיתנו ניתנת מידי יום ההזדמנות להתקרב אל ה', לשוב אליו ולהיות קרובים לפניו כפי שהייתה נשמתנו קשורה ומאוחדת עימו בגלוי, לפני שהתרחקנו במעשינו מרצונו יתברך.

  ההזדמנות זו ניתנת לנו בכל בוקר, כשהבורא משיב לנו את הנשמה ליום נוסף - לאחר שבמהלך הלילה נפרדה הנשמה מהגוף באופן חלקי. שוב ניתנת לנו ההזדמנות לתקן את מה שהחסרנו ביום שלפניו. על כך אנו אומרים בתפילת הבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה...".