המסדרון הסמוך לחדר הלידה במרכז הרפואי בלונדון המה אדם. אבות מאושרים, סבתות נרגשות, בלונים וזרי פרחים. לפתע נקטעה ההמולה הבריאה בבלגן מסוג שונה. רופא ילדים וקרדיולוג הוזעקו ממחלקה אחרת. נולד תינוק עם בעיית לב.
 
לאחר שנבדק המום בלב, החלה מסכת טיפולים ארוכה. ההורים שמחו לשמוע שהתינוק שלהם יחזיק מעמד, בעזרת השם, אם כי מצפה לו מספר לא קטן של ניתוחים.
 
כך גדל הילד והיה לנער ואחר-כך – לבחור ישיבה בן 19 השוקד על לימודיו סמוך לחצר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. עקב מצבו הרגיש, היה הבחור תחת מערכת סדירה של בדיקות קפדניות.
 
היה זה לאחר אחת הבדיקות. הרופא התבונן בתוצאות, ביקש את סליחת הבחור וקרא לרופאים בכירים נוספים. הרופאים בחנו את הממצאים, תוך שהם מתייעצים בקולות מהוסים מה כדאי לעשות.
 
למעשה, הרופאים זיהו פגם במין טלאי שנעשה בלב בניתוח האחרון, וצריך תיקון. הבחור היה ער לכך שהם התנסחו בעדינות. למילה 'תיקון' הייתה כאן משמעות אחת – ניתוח נוסף.
 
אצל אדם בריא לא היה אמור להיות ניתוח כזה בעייתי כל כך. אך אצל בחורנו זו הייתה בעיה לא פשוטה: בכל ניתוח היו הסמפונות שלו מתכווצים במצב שמעמיד את חייו בסכנה.
 
הרופאים התקשו להכריע מהו הסיכון הקטן. מצד אחד, הסיכויים להצלחה בניתוח לא עלו על חמישים אחוז, לאור בעיית הסמפונות. מצד שני, אם הבחור לא ינותח הוא צפוי ללכת ולהיחלש וחייו יהיו בסכנה.
 
הדילמה הקשה הונחה לפתחם של ההורים, שהיו מבולבלים מאוד. לרגע חשבו כי כדאי לבצע את הניתוח ובמשנהו הכריעו כי הניתוח מסוכן מדי בשביל בנם. מי יוכל להכריע בדין נפשות כזה? הם זקוקים לבעל כתפיים רחבות שיקבע להם: 'עשו את הניתוח' או 'אל תעשו'. החליטו ההורים להניח את השאלה לפתחו של הרבי.
 
בינתיים, הבחור אכן נחלש ומיום ליום הלכה ההכרעה והייתה יותר קריטית. ידידים המליצו להם להתייעץ עם הקרדיולוג הנודע דוקטור טישהולץ, מי שזכה להגיש בעצמו שירות רפואי לרבי.
 
ד"ר טישהולץ עבר על הבדיקות בעיון, אחר נעץ בבחור מבט מרגיע ואמר: "כאן באמריקה לא חוששים כל כך מהניתוח הזה". אלא שמסתבר כי את המשפט האופטימי הזה כבר שמעו הבחור והוריו מרופאים נוספים...
 
באותה תקופה היה הרבי אחרי אירוע מוחי ולא דיבר. הוא רק השיב בניע ראש, גם לשאלות הרות גורל והכריע בדיני נפשות. מזכירו של הרבי שאל אודות הניתוח של הבחור והרבי נענע בראשו לאות שיש לנתח.
 
תשובתו המוחלטת של הרבי, על אף שניתנה בניע ראש בלבד, סיפקה את ההורים המודאגים. הם התמלאו באמונה שיהיה טוב וחתמו בידיים רועדות אך בלב בוטח על הסכמה לניתוח.
 
הבחור טס ללונדון, עיר מגוריו, לערוך שם את ה"תיקון". לקראת הניתוח הוא התאשפז לבדיקות מקדימות והרופאים לא היו מרוצים מתוצאותיהן. "המצב של בנכם לא השתפר בזמן שחלף, ולהיפך", פרשו את אבחנתם להורים. "לדעתנו, לא כדאי כרגע ללכת על ניתוח. יתכן שהוא כלל לא יתעורר"...
 
הבשורה נפלה על ההורים כרעם ביום בהיר. הם כבר היו מוכנים נפשית לניתוח, במיוחד לאחר שקיבלו על כך את הסכמתו הברורה של הרבי, וכעת הם נסוגים לאחור, אל הספיקות.
 
שבו ההורים והתקשרו אל מזכירו של הרבי. הם ביקשו לעדכן את הרבי בתמונת המצב העכשווית ולשאול אם למרות הספיקות ואזהרות הרופאים – לבצע את הניתוח. תשובת הרבי לא איחרה לבוא: לבצע את הניתוח!
 
סבר הפנים האטום של הרופאים הלונדונים לא חשף את מחשבותיהם. הם הרי הבהירו להורים כי סיכויי הניתוח להצליח קלושים, ומבחינתם – העיקר שהם מכוסים.
 
הניתוח נערך כעבור כמה שבועות. ניתוח ארוך ומסובך, שנמשך שבע שעות. ההורים נאזרו בביטחון בהשם ובברכתו של הרבי והרבו באמירת תהילים. כשהסתיים הניתוח השמיעו הרופאים אנחת רווחה עמוקה. "החור בטלאי היה הרבה יותר גדול מכפי ששיערנו", פתח הבכיר מבין כולם. "אולם למרבה השמחה, הסמפונות כלל לא התכווצו".
 
הם לא אמרו בפירוש שאילו היו נשמעים לעצתם ומוותרים על הניתוח – מי יודע כיצד היה הסיפור מסתיים... אבל הדברים עמדו באוויר.
 
שלושה ימים לאחר הניתוח כבר צעד הבחור על רגליו, ולאחר שבוע הוא שב לביתו. בתוך זמן קצר הוא נסע חזרה לניו יורק, להמשיך את שגרת לימודיו סמוך לרבי.
 
(מפי הרב נחמן סודק ז"ל, שליח הרבי ללונדון)